../images/Emo26.gif
תגידו אתם לחבר שלי שהוא לא מוכשר! אני יכול להודות שיש כמה דקות מעטות בשבוע שבהן אני מצליח להנות מהעבודה שלי, אבל זה רק אם יבטיחו לי שבתמורה להודאה שלי אקבל משרה חדשה, הרבה יותר טובה מזו. או שיבטיחו לי פשוט פחית קולה בחינם. אפשר לומר שאני האיש שכשנזכרים שנגמר החלב, אני תמיד נמצא שם. יש לי משרד קטן שמורכב מכסא ללא משענת וכמה קבלות תשלום שהחליטו לפלוש לתחומי. רוב הזמן המשפטים שלי נעים סביב עצמם ונמנעים מלהתחדש. "להוריד תיק בבקשה" ו- "תשאיר את התיק כאן אדוני, לא יקרה כלום". לפעמים קבוצת נערים שהחליטה שאני האיש שצריך להתחכם איתו, שואלת אותי משהו בסגנון "למה אין לך מבטא רוסי?". אינני טיפוס שמתעצבן במהירות, לפחות לא כשהוא ישן, אבל ברוב מקרי ההתחכמות האלה בא לי לתת להם שמאלית בבטן וקטנה בעין ולהכריח אותם לצעוק "מספיק, זה לכאוב" עד שהם ישאלו את עצמם למה יש להם מבטא רוסי. כשאני מדשדש אל תוך עברי אני מנסה לבדוק איפה בדיוק התפקשש לי. האם זה באותו יום שהייתה בגרות במתמטיקה והחלטתי שהחישוב המספרי היחיד זה לספור כמה בנות יש בים, או באותו יום שהחלטתי לשמור על הבסיס דרך בית הוריי ולקוות כמו כולם שכשאתה מתחמק ממשהו, זה לא חוזר אליך חזרה. אגב באותו יום שהברזתי משמירה, לא נכנס שום מחבל לבסיס כך שאני עדיין לא מבין איפה טעיתי בשמירה הזו. אולי בגלל שהברזתי משמירה, החיים החזירו אותי חזרה אליה. רק שהפעם אין הרבה מדים מסביבי והדבר היחיד המסעיר שבאמת קרה היה כשנכנס איזה שיכור והתעקש לקבל לחמנייה עם פסטרמה כי מתישהו בשנות השישים הסופר-מרקט גנב ממנו חמישה שקלים ועכשיו הגיע הזמן לפצותו. באמת היו לי שאיפות. יש כאלה מבין חבריי (בעיקר החדשים, אלה שלא היו איתי בתיכון) שיתווכחו איתי ויחזירו לי שהשאיפות היחידות שהיו לי נעו אולי בין לימודי חקר המוח בבר אילן לבין לימוד חקר התחת כשהוא יוצא מהים והחוטיני נצמד לו כאילו הוא לא מתכוון לצאת גם אם היד מתעקשת. הם גם יטרחו לציין שהמחלקה ללימודי חקר התחת מתעקשת להשתמש בניסוייה רק עם תחת נשי וזאת מסיבות השמורות עמה. באמת הייתי אדם רציני עד שהגעתי לכיתה י"ב. אינני יכול להסביר מדוע הפסקתי להיות כזה, אבל זה נגמר. אפשר לומר שאני ממש סיפור קלאסי לילד מבריק של בן עשירים שהשתמש במוח שלו עד לזמן מסויים ופתאום הוועדה לאיכות החיים החליטה שהגיע הזמן לשנות אותם. נדבקתי לאנשים הלא נכונים, ולפעמים גם מעט לחומרים הלא נכונים, אולם דווקא שם ידעתי לעצור. הפכתי לנער המופרע שכולם אומרים עליו "איך זה שהוא הפך לכזה?", "ראית את הציונים שלו לפני כן?" ו "עמוק בתוכו הוא נשמה טהורה". כבדרך אגב, אני דווקא באמת נשמה טהורה כי באותו יום שהשיכור נכנס לסופר החלטתי שאני זה שאפצה אותו על שגנבו ממנו חמישה שקלים וקניתי לו לחמנייה עם פסטרמה. הייתה לי תעודת בגרות שאם מסתכלים עליה משתדלים לא לצחוק בנוכחותי. אם אני זוכר זה נע בין לשון 100 ומחשבים 99 (לא הרגשתי טוב באותו יום) לבין תנ"ך – נכשל, ואנגלית – נכשל. כמובן שהבגרויות עם הציונים הטובים היו עד כיתה י"א והשאר, גם אם תסכם את ציוניהן, לא תגיע לגימטריה של י"ב. את המשך החיים, המשכתי באותה מסורת. הרבה מאוד אדישות בתוספת טעימה של זלזול ומעט חשיבה בסיגנון "מה לעזאזל התיכנונים שלך לחיים האמיתיים?". כשסיימתי את הצבא עם עיטור המופת, יצאתי סוף סוף לחיים האמיתיים. רק אז אתה מגלה שאין שום טקס ואף אחד לא משטיח שטיח אדום ומוחא לך כפיים כאילו באמת קיבלת עיטור מופת. אתה פשוט יושב בבית של ההורים ולא שואל את עצמך יותר מדי שאלות מכבידות ראש. עד כיתה י"א, היה ברור לי שהדברים הבולטים שצריכים להיות בחדר שלי היו מסמכים מפורטים על כל הפקולטות המכובדות בארץ ולפעמים שני הורים שמתווכחים איתי מה צריך לבחור. אולם זה לא ממש כך. הדבר הבולט בחדר שלי היה דווקא הזיעה שביקשה לצאת ממני כאילו אני הוא זה שמסריח אותה. וכך עברה שנה שלמה של כלום, עד שהחלטתי שזה לא יכול להמשיך ככה. חמש שנים הייתי צריך לעבור עד שהבנתי שהוועדה לאיכות החיים הסיקה מסקנות שגויות. היישום הראשון לתיקון המסקנות היה חיפוש עבודה. לא באמת ציפיתי שישלחו לי יגואר ישירות לביתי ברגע שאציע את שירותיי ויתמקחו איתי לגבי גודל המשרד החדש שמגיע לי. ככל שסירבו לי ככה הבנתי כמה טעיתי בחיי והמשכתי להתעקש, כי הבנתי שהעבודה לא הייתה למטרת כסף (תודות להורים) אלא למטרות עקרוניות כמו סדר בחיים. אחרי כמה ימים סוף סוף מצאתי עבודה. לא הייתי צריך יגואר כי הסופר שבו אני עובד שכן ממש ליד ביתי, וגם לא ממש התווכחתי איתם על המשרד החדש והם לא איתי. היישום השני לתיקון המסקנות לא קרה בתיכנון. ביום השלישי לעבודתי הכרתי אותה, ממש (לא) כמו בסרטים ההוליוודיים. היא נכנסה פנימה, מתבוננת בי בעינייה התכולות, סוגרת אותי בתוך עולמה עד שכל מתפרע שבעולם יכול היה להיכנס ולא הייתי מונע ממנו. בכל השנייה הארוכה הזו הצלחתי להתבונן בכל גופה. היא הייתה מטר שישים ומשהו, שיער בהיר, חיוך משועשע, ומלאה במקומות הנכונים לכל גבר. בנסיבות אחרות זה היה שונה, אבל שמעתי ברקע קול שביקש ממנה: "תוכלי להוריד את התיק בבקשה?". כשהיא ענתה לי הבנתי שהקול שייך לי. אבל אחרי חצי שנה שנינו עברנו לדירה חדשה שגם היא קרובה למשרדי ושידרגנו את יחסינו. היישום השלישי לתיקון המסקנות היה תיקון הבגרויות. שמעתי ברקע שמועות על כך שמתכוונים למנות אותי למנכ"ל הרשת של הסופר-מרקט שעבדתי בו, אבל איכשהו חיכיתי הרבה זמן והבנתי שההתקדמות היחידה שלי תהיה עם הכסא שלי כשאחראי הסופר מבקש ממני לזוז קצת כי יש יותר מדי תיקים וצריך לפנות מקום. הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בחיי שנתקעו, עליי לעשות זאת. התקשרתי למכון לימוד ליד ביתי, ונתתי את פרטיי. כעת אני מחכה לצלצול חוזר מהם. בשביל המזכירה זה רק צלצול, בשבילי זה היישום המכריע ביותר.
תגידו אתם לחבר שלי שהוא לא מוכשר! אני יכול להודות שיש כמה דקות מעטות בשבוע שבהן אני מצליח להנות מהעבודה שלי, אבל זה רק אם יבטיחו לי שבתמורה להודאה שלי אקבל משרה חדשה, הרבה יותר טובה מזו. או שיבטיחו לי פשוט פחית קולה בחינם. אפשר לומר שאני האיש שכשנזכרים שנגמר החלב, אני תמיד נמצא שם. יש לי משרד קטן שמורכב מכסא ללא משענת וכמה קבלות תשלום שהחליטו לפלוש לתחומי. רוב הזמן המשפטים שלי נעים סביב עצמם ונמנעים מלהתחדש. "להוריד תיק בבקשה" ו- "תשאיר את התיק כאן אדוני, לא יקרה כלום". לפעמים קבוצת נערים שהחליטה שאני האיש שצריך להתחכם איתו, שואלת אותי משהו בסגנון "למה אין לך מבטא רוסי?". אינני טיפוס שמתעצבן במהירות, לפחות לא כשהוא ישן, אבל ברוב מקרי ההתחכמות האלה בא לי לתת להם שמאלית בבטן וקטנה בעין ולהכריח אותם לצעוק "מספיק, זה לכאוב" עד שהם ישאלו את עצמם למה יש להם מבטא רוסי. כשאני מדשדש אל תוך עברי אני מנסה לבדוק איפה בדיוק התפקשש לי. האם זה באותו יום שהייתה בגרות במתמטיקה והחלטתי שהחישוב המספרי היחיד זה לספור כמה בנות יש בים, או באותו יום שהחלטתי לשמור על הבסיס דרך בית הוריי ולקוות כמו כולם שכשאתה מתחמק ממשהו, זה לא חוזר אליך חזרה. אגב באותו יום שהברזתי משמירה, לא נכנס שום מחבל לבסיס כך שאני עדיין לא מבין איפה טעיתי בשמירה הזו. אולי בגלל שהברזתי משמירה, החיים החזירו אותי חזרה אליה. רק שהפעם אין הרבה מדים מסביבי והדבר היחיד המסעיר שבאמת קרה היה כשנכנס איזה שיכור והתעקש לקבל לחמנייה עם פסטרמה כי מתישהו בשנות השישים הסופר-מרקט גנב ממנו חמישה שקלים ועכשיו הגיע הזמן לפצותו. באמת היו לי שאיפות. יש כאלה מבין חבריי (בעיקר החדשים, אלה שלא היו איתי בתיכון) שיתווכחו איתי ויחזירו לי שהשאיפות היחידות שהיו לי נעו אולי בין לימודי חקר המוח בבר אילן לבין לימוד חקר התחת כשהוא יוצא מהים והחוטיני נצמד לו כאילו הוא לא מתכוון לצאת גם אם היד מתעקשת. הם גם יטרחו לציין שהמחלקה ללימודי חקר התחת מתעקשת להשתמש בניסוייה רק עם תחת נשי וזאת מסיבות השמורות עמה. באמת הייתי אדם רציני עד שהגעתי לכיתה י"ב. אינני יכול להסביר מדוע הפסקתי להיות כזה, אבל זה נגמר. אפשר לומר שאני ממש סיפור קלאסי לילד מבריק של בן עשירים שהשתמש במוח שלו עד לזמן מסויים ופתאום הוועדה לאיכות החיים החליטה שהגיע הזמן לשנות אותם. נדבקתי לאנשים הלא נכונים, ולפעמים גם מעט לחומרים הלא נכונים, אולם דווקא שם ידעתי לעצור. הפכתי לנער המופרע שכולם אומרים עליו "איך זה שהוא הפך לכזה?", "ראית את הציונים שלו לפני כן?" ו "עמוק בתוכו הוא נשמה טהורה". כבדרך אגב, אני דווקא באמת נשמה טהורה כי באותו יום שהשיכור נכנס לסופר החלטתי שאני זה שאפצה אותו על שגנבו ממנו חמישה שקלים וקניתי לו לחמנייה עם פסטרמה. הייתה לי תעודת בגרות שאם מסתכלים עליה משתדלים לא לצחוק בנוכחותי. אם אני זוכר זה נע בין לשון 100 ומחשבים 99 (לא הרגשתי טוב באותו יום) לבין תנ"ך – נכשל, ואנגלית – נכשל. כמובן שהבגרויות עם הציונים הטובים היו עד כיתה י"א והשאר, גם אם תסכם את ציוניהן, לא תגיע לגימטריה של י"ב. את המשך החיים, המשכתי באותה מסורת. הרבה מאוד אדישות בתוספת טעימה של זלזול ומעט חשיבה בסיגנון "מה לעזאזל התיכנונים שלך לחיים האמיתיים?". כשסיימתי את הצבא עם עיטור המופת, יצאתי סוף סוף לחיים האמיתיים. רק אז אתה מגלה שאין שום טקס ואף אחד לא משטיח שטיח אדום ומוחא לך כפיים כאילו באמת קיבלת עיטור מופת. אתה פשוט יושב בבית של ההורים ולא שואל את עצמך יותר מדי שאלות מכבידות ראש. עד כיתה י"א, היה ברור לי שהדברים הבולטים שצריכים להיות בחדר שלי היו מסמכים מפורטים על כל הפקולטות המכובדות בארץ ולפעמים שני הורים שמתווכחים איתי מה צריך לבחור. אולם זה לא ממש כך. הדבר הבולט בחדר שלי היה דווקא הזיעה שביקשה לצאת ממני כאילו אני הוא זה שמסריח אותה. וכך עברה שנה שלמה של כלום, עד שהחלטתי שזה לא יכול להמשיך ככה. חמש שנים הייתי צריך לעבור עד שהבנתי שהוועדה לאיכות החיים הסיקה מסקנות שגויות. היישום הראשון לתיקון המסקנות היה חיפוש עבודה. לא באמת ציפיתי שישלחו לי יגואר ישירות לביתי ברגע שאציע את שירותיי ויתמקחו איתי לגבי גודל המשרד החדש שמגיע לי. ככל שסירבו לי ככה הבנתי כמה טעיתי בחיי והמשכתי להתעקש, כי הבנתי שהעבודה לא הייתה למטרת כסף (תודות להורים) אלא למטרות עקרוניות כמו סדר בחיים. אחרי כמה ימים סוף סוף מצאתי עבודה. לא הייתי צריך יגואר כי הסופר שבו אני עובד שכן ממש ליד ביתי, וגם לא ממש התווכחתי איתם על המשרד החדש והם לא איתי. היישום השני לתיקון המסקנות לא קרה בתיכנון. ביום השלישי לעבודתי הכרתי אותה, ממש (לא) כמו בסרטים ההוליוודיים. היא נכנסה פנימה, מתבוננת בי בעינייה התכולות, סוגרת אותי בתוך עולמה עד שכל מתפרע שבעולם יכול היה להיכנס ולא הייתי מונע ממנו. בכל השנייה הארוכה הזו הצלחתי להתבונן בכל גופה. היא הייתה מטר שישים ומשהו, שיער בהיר, חיוך משועשע, ומלאה במקומות הנכונים לכל גבר. בנסיבות אחרות זה היה שונה, אבל שמעתי ברקע קול שביקש ממנה: "תוכלי להוריד את התיק בבקשה?". כשהיא ענתה לי הבנתי שהקול שייך לי. אבל אחרי חצי שנה שנינו עברנו לדירה חדשה שגם היא קרובה למשרדי ושידרגנו את יחסינו. היישום השלישי לתיקון המסקנות היה תיקון הבגרויות. שמעתי ברקע שמועות על כך שמתכוונים למנות אותי למנכ"ל הרשת של הסופר-מרקט שעבדתי בו, אבל איכשהו חיכיתי הרבה זמן והבנתי שההתקדמות היחידה שלי תהיה עם הכסא שלי כשאחראי הסופר מבקש ממני לזוז קצת כי יש יותר מדי תיקים וצריך לפנות מקום. הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בחיי שנתקעו, עליי לעשות זאת. התקשרתי למכון לימוד ליד ביתי, ונתתי את פרטיי. כעת אני מחכה לצלצול חוזר מהם. בשביל המזכירה זה רק צלצול, בשבילי זה היישום המכריע ביותר.