../images/Emo234.gifהבוקר שילמתי את המחיר../images/Emo13.gif וגם... ../images/Emo7.gif
עוד אימון שזכיתי לעשות עם הקבוצה בזכות חופשת פסח של הילדים, בסוף אני אתרגל לכל הטוב הזה
נשלחתי לבדוק מה מצב הרגליים אחרי הדואתלון הארוך בשבת עם כמה מהחברה החזקים
לראות אם אפשר להעלות קצת קצבים, או שהגוף עדיין דורש התאוששות. מצב הרגליים התגלה ככואב אך סוחב... אז סחבתי ככל יכולתי (במהירויות של 34 קמ"ש וצפונה מזה – הרבה צפונה). ואז אחרי שעה שאני נופחת את נשמתי, לקראת סוף האימון, מופיע המאמן לצידי, מברר מה המצב, ומודיע החלטית שעכשיו אני משלמת את המחיר על ההסחפות ביום שני – ושולח אותי לסובב רגלים ולנוח. בינינו, עמוק בלב אני חושבת לעצמי שיש מחירים ששווה לשלם. סוף סוף חזרתי להנות מהרכיבה, למה לקלקל?
אז תשאלו למה
? כי משם המשכתי היישר עם הקטנה לעוד טיפול, ואחריו עוד בדיקת דם. שוב נפתחה סאגה ארוכה בחיפוש אחר הורידים. לאט לאט הקטנה נלחצת יותר ויותר, יושבת עליו ואני מרגישה את כל הגוף הדקיק שלה רועד מהפחד. כשכבר מצאו וריד, הוא הספיק רק לחצי מבחנה, ואז נאלצנו לחזור על כל הסאגה שוב, ביד השנייה. היא בוכה, ואני איתה (אבל בלב...). ומעכשיו נאלץ לעבור את הסיוט הזה פעם בשבוע
מחזיקה אצבעות שהפעם נראה שיפור, שיפור כלשהוא