הנה הכתבה ותמונות - קרדיט להבנ"ה
הרב רון יוסף, רב אורתודוקסי הומוסקסואל העומד בראש ארגון הו"ד, סבור כי שנאת חינם היא מיותרת, אטומה, שחצנית ומובילה לחורבן. התשובה לה, היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מאת: הרב רון יוסף ה- 17 במאי נקבע בכל העולם כיום הבנ"ה (IDAHO). לצערי, כיוון שיש לנו עוד דרך ארוכה לעשות כחברה יהודית וישראלית צודקת, לאור חזונם של נביאי ישראל, אנו צריכים להתמודד עם שנאת האחר ואי מתן כבוד כלפיו. כרב אורתודוקסי הומוסקסואל העומד בראש ארגון הו"ד אני רוצה לשתף אתכם במחשבותיי: להט"בים נתקלים פעמים רבות בלחץ חברתי וביטויי הומופוביה המלווים בדעות קדומות, סטריאוטיפים שליליים, אפליה ואף אלימות בשל נטייתם המינית. לאפליה המינית צורות רבות: אלימות מילולית ופיזית, הטרדות והעלבות, השפלות וגינויים, איומים על החיים, הרצח המתועב כפי שקרה בבר- הנוער בת"א ואף בחרמות ונידויים. לגילויים הומופובים אלה השפעה חברתית ואישית רבה. ברמה החברתית, דעות קדומות ואפליה כנגד להט"בים מתבטאים בסטריאוטיפים היומיומיים המופנים כלפיהם. סטריאוטיפים אלה נמשכים על אף היותם משוללי כל בסיס והגיון ולרוב משמשים למניעת זכויות ושירות מאותם אנשים (כהגבלות בנושאי אפשרויות עבודה, הורות והכרת הזוגיות). ברמה האישית, לעמדות וביטויים הומופובים אלה עלולות להיות השפעות שליליות על אישיותו של האדם, במיוחד אם אותו הומוסקסואל או לסבית מנסה להסתיר ולהכחיש את נטייתו המינית. אהבה ללא גבולות. צילום: מאור ברזני על אף שהומוסקסואלים ולסביות רבים לומדים להתמודד עם הסטיגמה החברתית נגדם, לדפוס זה של דעות קדומות וללחץ החברתי המאסיבי המלווה אותו עלולות להיות השפעות שליליות רבות ומהותיות על בריאותם הנפשית. השפעות אלה מתבטאות בין השאר בהערכה, ביטחון ודימוי עצמי נמוכים, בליבוי רגשות השנאה העצמית, בהגברת תחושות החרדה והתסכול, בגרימת מצבי דיכאון ממושכים ואף בסכנה ממשית לפגיעה עצמית. נסיבות אלה מחייבות תמיכה חברתית ומשפחתית ובמקרי הצורך אף התערבות מקצועית תמיכתית. חלק ניכר מהשנאה נובע מאי הבנה בסיסית של מושגי יסוד כשנער, בעיקר דתי, מגלה שהוא הומוסקסואל הוא צריך להתמודד תחילה עם הפחד והייאוש. הרי כל מה ששמע על הנושא זה מונחים כמו "עונש כרת" ו"מיתה בסקילה" פתאום הפסוקים הללו מדברים, לכאורה, עליו. הוא מזוהה לפתע עם מילים כמו "טומאה" פתאום אומרים לו שהוא נמשך לתועבה. לבהלה והייאוש מוסיפים העובדה שבחברה הדתית מתייחסים לכל התופעה כאל "מוקצה מחמת מיאוס" כי "אצלנו זה לא קורה". רבנים ואנשי חינוך חוששים שעצם הדיון בסוגיה הוא לא צנוע ועלול לתת לגיטימציה לתופעות כאלו. מתוך כך, בורות ואי הבנה הן תופעות רווחות בחברה הדתית ואיתן באה אווירה של דעות קדומות ושנאה. חלק ניכר מהשנאה והיחס הקלוקל נובע מאי הבנה בסיסית של מושגי יסוד, כמו למשל העובדה כי ההלכה עוסקת בפעילויות מיניות, אך לא בזהויות מיניות. בהלכה אין איסור על זהות הומוסקסואלית והיא עוסקת ביצרים מיניים שעלינו לשלוט בהם. קיים בלבול בין "נטייה מינית" (תופעה ביולוגית- פסיכולוגית) לבין "זהות מינית" (בעל משמעויות פוליטיות – חברתיות בעיקר). לכל אנוש יש נטייה מינית כלשהי. המנעד של הנטייה המינית הוא רחב ומורכב – אך כולו בתחום הביולוגי – פסיכולוגי. יהדות אינה עניין של הכל או כלום, "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". על כל אחד להשתדל בעבודת הבורא באותו מצב ובאותה נקודה בה הוא נמצא. על המבקש להתחזק ולחיות בדרכה של תורה, לא להשלות את עצמו, ולא לסבור כי ניתן לעשות זאת בלי לקבל על עצמו עול, רצוי באהבה. עול מצוות הינו עול, וע"י כך האהבה והברית שבין האדם להקב"ה נובעת מהקומות העמוקים יותר שעול זה מרומם ונושא אותנו, מעבר להיותו מצוות ה'. עבודת ה' של ההומוסקסואל הדתי, עבודת המידות שלו והשאלות העומדות בפני כל בחור בהתמודדותו עם נטייתו שונות באופן מהותי וטכני-כמותי מהניסיונות שעומדים בפני אחינו ההטרוסקסואלים. ההתמודדות היא תמידית, אין ממנה מנוחה, אין זה שלב שיעבור, זו התמודדות לכל החיים ובעולם הדתי גם הוצאה לפועל של הרצונות הללו היא מורכבת פי כמה. ההשתקה וההסתרה הביאו לכך שהגיעו מים עד נפש ראוי לזכור שמעבר לשיח המדעי בנושא ההומוסקסואליות, מסתתר סבל רב ועמוק. כמעט כל אדם המגלה שנטייתו המינית היא הומוסקסואלית, סובל מספקות, מבושה, מסטיגמה ולעיתים קרובות גם משנאה עצמית. הלחץ החברתי להיות כמו כולם, תובע מחיר נפשי. ההתנגשות הבלתי נמנעת בין התחושות הפנימיות של ההומוסקסואלים לבין המסר המתנכר שמשדרת להם החברה, בעיקר הדתית והחרדית, יוצרת אצלם סבל נפשי. אותו דבר קיים גם אצל ההורים והמשפחה. התחושה שמתוארת היא של אבל (וחלילה מלהשוות בין המצבים). אבל על חלום שמתנפץ, אבל על העולם ה"מושלם" שנשבר לרסיסים. זה מובן אך צריך להבין שלמרות המצב או למרות חילוקי הדעות בגישה עומד לפנינו בן אדם חי ונושם, אותו אדם אהוב. הראי"ה קוק זצ"ל (אורות התשובה, פרק ה ופרק ו עמ׳ מ"ב-מ"ג) מסביר שהאדם השלם הוא זה החותר אל השלמות. וחתירה אל השלמות גם אם יש בה ירידות ומעידות, שהן חלק הכרחי במציאותנו האנושית, כל זמן שהכיוון הכללי נשמר, כל זמן שקיימת השאיפה לשוב אל הטוב, האדם ימצא את הדרך הנכונה". כבר הגדיר מי שהגדיר כי אלו המתנסים בניסיון הזה הרי הם כעומדים בניסיון "עקידת יצחק" וכאילו עקדו את עצמם על מזבח התורה באופן יום יומי ואין קץ לשכרם. הדיון החברתי והציבורי בנושא זה נעשה בשל המציאות הנוכחית. ההשתקה וההסתרה של התמודדותם של בחורים דתיים במשך שנים רבות ללא מתן מענה ו/או פתרון מצד הרבנים, הביא לכך ש"הגיעו מים עד נפש" ומכיוון שהמדובר כאן בעניינים של דיני נפשות, ראינו לנכון להשמיע את קולנו מתוך אחריות לתורת ישראל ומחויבות מוחלטת להלכה ומתוך האמונה כי על האמת להישמע ויש צורך להתמודד איתה על אף המורכבות והכל תוך היותנו מחויבים להלכה היהודית (מעל ל 2,200 פונים להו"ד במשך השנתיים הראשונות להקמת ארגון הו"ד). "ואהבת לרעך כמוך" כנגד שנאת החינם מצוות "ואהבת לרעך כמוך" אותה נקרא השבת, חשובה ומהותית ביהדות, ביחס לתרי"ב המצוות האחרות. היא הוגדרה על ידי רבי עקיבא ככלל גדול בתורה ויחד עם מצוות "ואהבת את ה' אלהיך" הן מהוות שני יסודות תורת ישראל. לפי היהדות, כל אדם, ולא משנה אם מעשיו טובים או רעים, אם הוא יהודי או לא, גוי או אפיקורס, הומוסקסואל או הטרוסקסואל, נברא בצלם אלוהים. רק כאשר בני האדם ילמדו לאהוב ולכבד האחד את השני הם יצליחו לראות בזולתם את הנשמה האלוהית. הרבה פעמים חלק מהשנאה מוזכר הביטוי "סדום ועמורה" אך למרות התפיסה המקובלת שהחטא של סדום היה מיניות שלוחת רסן, הספרות היהודית ברובה לא קיבלה תפיסה זו. הנביא יחזקאל מצביע על חטאה של סדום בחוסר יכולת לקבל אורחים, ברשעות ועיוות הצדק. הנביא מתאר את סדום כמקום שחצני וחסר רגישות לצרכים אנושיים. לאנשי סדום היה שפע לחם, שלום ושלווה ואף על פי כן הם סירבו לתמוך בעניים ובנזקקים. בין המפרשים, הקריאה המקובלת של חטא סדום שוכנת באכזריות, יהירות וחוסר אכפתיות לעני. כמו כן חכמי התלמוד הבבלי קשרו את סדום עם חטאי הגאווה, הקנאה, אכזריות כלפי יתומים, גזל, רצח ועיוות הדין. למרות שהאירוע שגזר את דינה של סדום היה דרישתם מלוט להוציא את אורחיו למען 'ידעו' אותם, הוא עדיין לא נתפס בעיקרו כאקט מיני, אלא יותר כמעשה של שנאת זרים וניצול חלשים. המדרש מתאר את סדום והערים השכנות כיהירות ובטוחת בעצמן יתר על מידה, ואת חורבנן כעונש על תאוות בצע וחוסר הענות לחלש ושנאת חינם. "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך, ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכו
