סוכריה על מקל
New member
../images/Emo26.gif העדכון שלי ../images/Emo36.gif
אחרי ששאלתי אינספור שאלות על קלקסן, ואחרי שקיטרתי לא פעם על מצבי הכללי העלוב, אני מרגישה שאני חייבת לכן עדכונים. אז ככה: משבוע 6 התחילו הבחילות במלוא עוצמתן. ביום הראשון שזה קרה - לא ידעתי מה נפל עלי. הלכתי לעבודה ממש על ארבע ובקושי הגעתי עד למחלקה, שם פשוט נפלתי על הרצפה רועדת כולי. היה מזעזע וגם לא בדיוק הדרך שבה תכננתי לבשר בעבודה על ההריון. מאז הבחילות וההקאות והעייפות הנוראית השתלטו על כל חלקה טובה בחיי. צמצמתי פעילות למינימום. מינימום זה אומר: יונתן, רון ועבודה. כשיונתן בעדיפות ראשונה, ז"א שאם הרגשתי ממש רע ביום מסוים הייתי חוזרת הביתה מוקדם מהעבודה, הולכת לישון שעה-שעה וחצי לפני שאני לוקחת אותו מהגן, כדי לשמור את מעט האנרגיות שיש לי לשעות שאני מבלה איתו. למזלי הטוב יש לי ילד נוח וחובב שינה, שמעדיף בד"כ לישון אחרי הגן ורק אח"כ מתעורר לפרוק את המרץ שצבר. למזלי הרע, אמא שלי, שעזרה לי המון קודם, נפגעה בתאונת דרכים שבוע לפני שגילינו את ההריון, ועם כתף שבורה היא לא יכולה לעזור לי כמו קודם (היא היתה לוקחת אותו לסופ"ש, מה שהיה יכול מאוד לעזור לי בימים טרופים אלה...). התאמצתי מאוד להמשיך "לטפל" גם ברון, לבשל לו ארוחת ערב כל יום כמו תמיד, כדי שגם הילד הגדול שלי לא ירגיש מוזנח... אבל היו בהחלט ימים שרון הגיע הביתה, ראה אותי, ואמר שהוא הולך לקנות שווארמה... הגיעה העת להתחיל את הזרקת הקלקסן, ואני, פחדנית המחטים הידועה, לא ידעתי איך לעשות את זה. מגיל צעיר אני מתעלפת בכל פעם שמחט מתקרבת אלי, ודוקא לטיפולים הודיתי על הפחתת מינון ההתעלפויות. אבל להזריק לעצמי? בבטן? אני? יש גבול לכל תעלול. אז מסתבר שאין גבול, ושמי שהחליט שאני צריכה לעשות "תיקון" בענין המחטים גם רצה שאעשה את זה עד הסוף. לקח לי המון זמן להתחיל עם זה, ובסופו של דבר, בעיקר בזכות הנזיפה של לימור, הלכתי על זה. חיכיתי שרון לא יהיה בבית, שיונתן יישן, ישבתי והכנתי לעצמי קצת מוטיבציה, ואז הלכתי לחדר האמבטיה, שלפתי את המזרק מהאריזה שלו, פתחתי את המכסה של המחט, ו... חשכו עיני. זה חד!
נשמתי כמה נשימות עמוקות ונעצתי אותה פנימה. לאט לאט החדרתי את החומר (השורף!), כשאני מעודדת את עצמי בקול רם ("יופי, יופי, יופי!!"). סיימתי, שלפתי את המזרק, כיסיתי אותו והשלכתי לפח, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב התפעלות. כל כך הייתי גאה בעצמי שהיו לי דמעות בעיניים. לא יכולתי להתקשר לאף אחד, השעה היתה כמעט חצות, אז התקשרתי לחמותי, שתמיד יודעת לפרגן כמו שצריך, ונתנה לי הרצאה שלמה של כל מה שאני הרגשתי. הלכתי לישון מאושרת. האידיליה לא נמשכה הרבה זמן, למחרת חזרתי על הטקס רק שמצאתי את עצמי על הרצפה בסיומו. רון הטיל וטו על ההזרקה העצמאית בחדר האמבטיה והעביר אותי אחר כבוד להזרקה בחצי שכיבה על המיטה כשהוא לידי. ההתעלפות מגיעה גם כך, אבל לפחות אני לא חוטפת מכה בראש... זהו. הבחילות נמשכו, ההתעלפויות גם, ואני סוחבת בקושי. לפני ארבעה ימים פתאום חלה הפוגה בבחילות. בהתחלה לא הבנתי - איפה הן? ולאט לאט חדר למוחי העיקש הרעיון ש... משהו לא בסדר. הבחילות לא אמורות להסתיים בשבוע 11. דימום קליל וחום שכנע אותי סופית שהמצב נואש. החג היה תקוע לי באמצע ולא יכולתי לעשות כלום בענין, רק לשכב בלילה במיטה לפני השינה, לנסות לדמיין מה קורה שם בפנים... ולבכות. משוכנעת שהכל לשווא, כל המאמצים והתחושות הרעות בשביל כלום. ואתמול - אתמול הייתי ביקורת אצל הרופא שלי. סיפרתי לו כמה רע אני מרגישה וכמה אני חוששת שלא נראה דופק. הוא לא השתהה אלא מיד עבר איתי לחדר השני ל-US. ביקשתי יפה ועשינו את ה-US אבדומינלי (מתוך הסכם שאם לא נראה טוב נעבור לוגינלי), ושם ראינו... עוברית יפהפיה באורך 4 ס"מ, עם לב פועם וגפיים זזות, מקפצת לה בעליצות ומבסוטית מהחיים. את אנחת הרווחה שלי אפשר היה לשמוע עד האופק (מי שהקשיבה טוב אתמול קצת אחרי 7 - זו הייתי אני). זהו, אז הכל בסדר, היא שם והיא פועמת וזזה, אני פה ויש לי פחות בחילות, הקלקסן עדיין לא "קטן עלי" אבל אני אסתדר איתו אם זה מה שצריך. וזה העדכון הכי ארוך שכתבתי פה אי פעם...
אחרי ששאלתי אינספור שאלות על קלקסן, ואחרי שקיטרתי לא פעם על מצבי הכללי העלוב, אני מרגישה שאני חייבת לכן עדכונים. אז ככה: משבוע 6 התחילו הבחילות במלוא עוצמתן. ביום הראשון שזה קרה - לא ידעתי מה נפל עלי. הלכתי לעבודה ממש על ארבע ובקושי הגעתי עד למחלקה, שם פשוט נפלתי על הרצפה רועדת כולי. היה מזעזע וגם לא בדיוק הדרך שבה תכננתי לבשר בעבודה על ההריון. מאז הבחילות וההקאות והעייפות הנוראית השתלטו על כל חלקה טובה בחיי. צמצמתי פעילות למינימום. מינימום זה אומר: יונתן, רון ועבודה. כשיונתן בעדיפות ראשונה, ז"א שאם הרגשתי ממש רע ביום מסוים הייתי חוזרת הביתה מוקדם מהעבודה, הולכת לישון שעה-שעה וחצי לפני שאני לוקחת אותו מהגן, כדי לשמור את מעט האנרגיות שיש לי לשעות שאני מבלה איתו. למזלי הטוב יש לי ילד נוח וחובב שינה, שמעדיף בד"כ לישון אחרי הגן ורק אח"כ מתעורר לפרוק את המרץ שצבר. למזלי הרע, אמא שלי, שעזרה לי המון קודם, נפגעה בתאונת דרכים שבוע לפני שגילינו את ההריון, ועם כתף שבורה היא לא יכולה לעזור לי כמו קודם (היא היתה לוקחת אותו לסופ"ש, מה שהיה יכול מאוד לעזור לי בימים טרופים אלה...). התאמצתי מאוד להמשיך "לטפל" גם ברון, לבשל לו ארוחת ערב כל יום כמו תמיד, כדי שגם הילד הגדול שלי לא ירגיש מוזנח... אבל היו בהחלט ימים שרון הגיע הביתה, ראה אותי, ואמר שהוא הולך לקנות שווארמה... הגיעה העת להתחיל את הזרקת הקלקסן, ואני, פחדנית המחטים הידועה, לא ידעתי איך לעשות את זה. מגיל צעיר אני מתעלפת בכל פעם שמחט מתקרבת אלי, ודוקא לטיפולים הודיתי על הפחתת מינון ההתעלפויות. אבל להזריק לעצמי? בבטן? אני? יש גבול לכל תעלול. אז מסתבר שאין גבול, ושמי שהחליט שאני צריכה לעשות "תיקון" בענין המחטים גם רצה שאעשה את זה עד הסוף. לקח לי המון זמן להתחיל עם זה, ובסופו של דבר, בעיקר בזכות הנזיפה של לימור, הלכתי על זה. חיכיתי שרון לא יהיה בבית, שיונתן יישן, ישבתי והכנתי לעצמי קצת מוטיבציה, ואז הלכתי לחדר האמבטיה, שלפתי את המזרק מהאריזה שלו, פתחתי את המכסה של המחט, ו... חשכו עיני. זה חד!
