נורא בא לי לספר על מאכליה של אמי
היום בדיוק בקרנו את הקבר שלה. לא אספר על הגעפילטע פיש שכל אוהביו נשבעים בו עד היום, אני מתעבת את המאכל הזה. לא אכתוב על הרגל הקרושה שהאיש שלי מתגעגע אליה מאד, אני לא סובלת. גם לא על מרק העוף שאני מכינה אחרת. בא לי לספר על עוגות השמרים שכל יום שישי אפתה, ומלאה בקקאו וסוכר וקינמון וצימוקים, ואיכשהו תמיד היו נשארים כמה צימוקים עודפים כדי לכבד אותי. כך היה תמיד גם עם הקצף מהחלבונים ועם הקצפת, איכשהו תמיד היה נשאר קצת כדי לתת לי ללקק. ועוד עוגות, שכל אחת מהן קרויה על שם מי שנתן לה את המתכון. חלק מהן גם אני אופה, והכי משמחות אותי הן אלה שגם בתי מכינה בעצמה. מדור לדור לדור... בא לי לספר על הקישואים, החצילים, השעועית שהיו מתבשלים (כל אחד לחוד) במיץ עגבניות עם מיץ לימון חמוץ-מתקתק-חריף. גם אני וגם בתי מכינות אותם. "הקישואים של סבתא הכי טעימים בעולם" אומרת "שמש" נכדתי. כשאגמור להקליד אלך להכין סיר כזה. ותבשיל של תפ"א מרוסקים גס עם בצל, מעט שמן וקמח. עושים מזה כדורים ומבשלים ברוטב הצלי, או בחמין- במקום הקישקע הקנוי. אפשר גם למלא איתו עוף או יונים. מתה על זה, וכל בני משפחתי מאושרים עם המאכל הזה. וחמיצת הסלק האדומה כהה, הבורשט מהכרוב עם עגבניות, מרק קרם הקישואים (לזרים אנחנו אומרים שזה מרק ירקות, תתפלאו איך אנשים שלא נוגעים בקישואים זוללים את המרק הזה כשהוא מוסווה כמרק ירקות)... ולפתן החבושים של ראש השנה, אוי הלפתן הזה שאין בעולם איש שמצליח לבשל כמותו. איך הם היו יוצאים לה בצבע בורדו עמוק כהה, לא ורוד ולא כתום? הייתי בשמחה מספרת עוד, רק שהידיים שלי בוערות מהסחוג שגמרתי להכין. משהו שלא למדתי מאמי (אשכנזים, מה לעשות...), ונכנס לתפריט שלנו כי החייל (שכבר שתי שבתות לא הגיע וכנראה גם בשבת הבאה ישמור עלינו בגבול) מת על זה... שבת שלום