[פנים מחייכות]

../images/Emo24.gif

אחרי שבוע של חופשה מהבית ומהשיגרה חזרנו הביתה בשלום היום ואחרי כל ההתארגנות ( כביסות ועוד כביסות, קניות וכדומה ) נכנסתי לפורום ואת האמת שבוע ללא מחשב היה לא קל , תראו למה פלאי הטכנולוגיה מרגילים אותנו , אז פסח עבר לראשונה ללא בעלי וכן היה לי לא פשוט אבל השתדלתי להיטמע באוירה הסובבת ולחייך ולהנות כמה שאפשר , הכי כאב לי שלא הצלחתי לגרור בשיחה את ילדי , איך היה לעבור את החג ללא אבא ואת האמת אין לי מושג מה הם הרגישו ואיך, אבל לפחות יודעת שבמהלך השבוע האחרון שהיה רחוק מהבית ומהשיגרה הם נהנו, אז כמו שחלקכם כותבים , מסתכלים על חצי הכוס המלאה... בשעה האחרונה קראתי את כל ההתכתבויות ושמחה לראות שנהנתם במפגש ומצטערת בשביל עצמי שלא הייתי נוכחת אבל לפי האוירה הטובה ,החיזוקים והיוזמות הברוכות כאן סביר להניח שיהיו עוד מפגשים אז מחכה להזדמנות הבאה. תודה לכם שאתם פה , זה מחמם את הלב ומעלה חיוך לקרוא את דבריכם וכן אפילו התגעגעתי להיכנס לפורום כי גם אם לא כותבת כל הזמן , אז לפחות אני רואה ,קוראת ומתרשמת מכל אחד ואחת ממכם , אז קבלו חיבוק גדול ממני. שיהיה סוף שבוע נעים לכולכם.

 

[yamkachol]

../images/Emo140.gif

ברוכה השבה. כ"כ מכיר את התסכול הזה, של חוסר הצלחה לדובב את הילדים. הייתי שם, והיה לי קשה מאוד עם עצמי על כך - ולמדתי לחיות גם עם זה... זה מה יש. כל הכבוד לך ולילדיך על ההתמודדות שלכם.

 

[DL05785]

הילדים-לא מדברים על האובדן

בהתכתבויות בפורום עם משתתפים נוספים עלה שהרבה ילדים שהתייתמו לא מדברים על הנושא. שני בני, שהיום הם בני עשרה והתייתמו לפני כמעט שמונה שנים, לא דיברו ולא מדברים על אבא. לא שואלים עליו, לא מספרים מה הם מרגישים ומתנהגים כאילו זה לא נושא שיש לו חשיבות בחייהם. אני מניחה שזה לא באמת כך, ושבינם לבין עצמם הם חושבים עליו לפעמים. אני לא רוצה להתעקש יותר לדון ולפתח את הנושא, אך איני בטוחה שזה נכון. במאמרים וספרות שקראתי, רשום שאחוז היתומים הגדלים לאנשים עם בעיות התנהגותיות שונות (דכאונות, התנתקות מהמשפחה, התדרדרות לפשע וסמים ועוד) יותר גדול מהממוצע באוכלוסיה. לשמחתי בינתיים הם גדלו להיות לנערים מאד טובים, רציניים ותורמים לחברה, אך החשש מה יהיה בעתיד - בצבא, בזוגיות, בחברה - עדיין מנכר. מעניין מה חושבים בנושא אחרים. האם זה יותר אופייני לבנים מאשר לבנות? האם יש מי שהתאלמנה / התאלמן מזמן וילדיו נפתחו לדבר בבגרותם? או אולי הכל קשור לאופי, וילד/ה שבאופיו פתוח,משתף ומדבר על הכל מדבר גם על האובדן הפרטי?

 

[מיכל של סיון הנסיכה]

גם אצלי הבן לא ממש מדבר על זה...

כשבעלי נפטר הוא דווקא דיבר הרבה יותר, הוא היה אז ממש קטן, בן פחות מ-6 ודיבר עליו, היה מסתכל לכיוון השמיים ומחפש אותו בין הכוכבים וצייר אותו בציורים (היה מצייר בכל ציור ולא משנה, מה היה נושא הציור, קבר קטן ומעליו את אלוהים, כפי שראה בעיני רוחו) ככל שעברו השנים גם הדיבורים פחתו, פה ושם לעיתים רחוקות מזכיר אותו בסיטואציה מתאימה...

 

[לבנדר3]

לפנים מחייכות שלום

בתי בת ה30 בפרוש אמרה לי שקשה לה לדבר על האובדן של אביה לעומת זואות אחיה בן ה26 שמתגורר איתי בבית למרות שהרבה פעמים הוא לא לן בבית,איתו יכולתי יותר לשתף בתחושות לגבי הבת הבכורה אני עדיין לא יודעת איך אני נגשת לזה לפעמים נוגעת בעדינות וזה בסדר בעלי איננו כבר שנה וחצי, כל טוב לך ולמשפחתך

 

[פשו שי ת]

לילה טוב.

כן עבר החג ולראשונה מאז הפטירה היינו כל החג בבית חוץ מליל הסדר שהיינו אצל אימי וגם שם הרגשתי את החסרון שלו..היה לילה קשה.עבר בקושי...חזרנו ברגל הביתה...אני די הייתי מאוכזבת מהחג הזה.לא נסענו לאף מקום ולא אירחתי כמו בשנים קודמות.החג השני היה לי אישית יותר קשה מכל השבוע...בבית רק עם הילדים ..ניסיתי להשקיע עצמי בבישולים לחג ובהתארגנות ולא הייתי אני.רק כעס ומרירות עברו עלי...ישנתי המון ולא הייתי מסוגלת לשבת בשולחן מעבר לזמן הארוחה..מיד קמתי למיטה..(עברו שנתיים ו3 חדשים מהפטירה). הילדים דוקא הזכירו את אביהם מדי פעם, מה אמר בחג,מה עשה בחג, ונראה היה שלהם קל יותר ממני.. זהו ..מחר שוב שבת וחוזרים לשיגרה שלפעמים אני מברכת עליה..עד לחג הבא..(שבועות)

 

[לביאה עמית]

לדבר עם הילדים על האובדן

עברו חמישה חודשים מאז נפטר בעלי והימים קשים. לפני חודש היתה לי עם הילדים שיחה (שניהם בגיל ההתבגרות) שהתעוררה בתאריך שציין 4 חודשים מאז האסון. לא דיברנו על כך באותו יום, ולמחרת בני התריס בפני ש"היה אתמול יום החודש לאבא ואף אחד לא שם לב..." תוך כדי שיחה העלה כל אחד מאיתנו את חששותיו לשוחח, פן זה יגרום לצער ועצב מיותר אצל השאר. כך הם גילו, שבעצם כל אחד מאיתנו זכר את התאריך אבל חשש לדבר עם האחרים. הסברתי להם שממש כמוהם, גם אני ציינתי עם עצמי את התאריך, אך לא רציתי להכאיב להם ולכן לא הזכרתי זאת. החלטנו החלטה משפחתית שעצם השיחה על אבא לא מוסיפה ולא מורידה מעצמת הכאב - הוא נמצא שם תמיד, בין אם נדבר ובין אם לאו - ולכן, מוטב לדבר. אני מקווה שזה פתח עבורם פתח לדבר, ולגבי - למרות שמאוד קשה לי, אני משתדלת לדבר בקול על מה שעולה במוחי. מובן שאני "מסננת" - כי המחשבות שלי כיום מלאות רק בבעלי, באובדן, בכאב, ביום האסון - קמה עם זה בבוקר ולא נרדמת עם זה בלילה... אבל היות שהמון דברים של יום יום מזכירים לי אותו כלללללל הזמןןןןןןןןןןןןןןןן , אני בוחרת מתוכם את אלה שברצוני לשתף בהם את הילדים. אם לגבי מאכל שאהב במיוחד והכנתי, אם לגבי תגובה מוכרת שלו לסיטואציה משפחתית, אם לגבי משפטים שהיו שגורים בפיו ועוד ועוד. בליל הסדר, מצאתי את עצמי מאחלת לילדים חג שמח גם בשמו - עם הדגשים שהיו שמורים רק לו. ניראה לי שלמרות הקושי, זה קצת מקל על הילדים. אני חושבת שהם לומדים ממני - שמתי לב שהם עושים כמוני ומזכירים אותו בהקשרים יום-יומיים. אני גם מקפידה להזכיר אותו במפגשים עם משפחה מורחבת וחברים - לא באופן מלאכותי - אבל אם רגע מסויים מזכיר לי אותו - אני מדברת על זה - הילדים שומעים ומשתפים פעולה. אני מודעת לכך שזה עלול לגרום למבוכה בקרב הסובבים, אבל אני החלטתי החלטה - האובדן הנורא הזה לא יהפוך אצלנו לטאבו!!! הוא היה אדם מלא ומיוחד, ויש המון דברים שבאופן טבעי קשורים בו - וזה לא טבעי שלא להזכירו.זה לא אומר שכל הזמן מדברים רק על אבא (ממש ממש לא) - אבל זה מאפשר פתח לאיזכורו מצידו של כל אחד מאיתנו ברגע שהוא מרגיש צורך בכך. אני חושבת שזה גם מה שאיפשר לבתי לשאול אותי, לאחר שחזרנו מליל הסדר, אם אני מתגעגעת לאבא. תשובתי הכנה והפתוחה על הגעגועים הקשים איפשרה גם לה לשתף אותי בגעגועיה. היא אמנם העדיפה לא לפרט את מחשבותיה, אבל ציינה שהיא מאוד מתגעגעת, בכינו יחד והתנחמנו זו בזו. אז לפעמים אני מדברת וזוכה ליותר שיתוף פעולה, ולפעמים אני נוכחת שזה קשה להם ועוברת הלאה - אבל, כאמור, החלטתי לא להפסיק - ואין צורך תמיד בשיחה עמוקה ומורכבת - עצם האזכור מהווה מבחינתי בסיס לשיחות עמוקות יותר שקרוב לודאי יתפתחו בעתיד.

 

[פנים מחייכות]

ילדים ואובדן

קוראת כאן את דבריכם ובאמת מכן עולה שיש את אלה שמדברים ויש את אלה שלא וממשיכים ובאמת כנראה כל אחד בדרכו שלו, הבעיה הגדולה היא באמת בבני העשרה המתגברים , כי הקטנים מזכירים , ואומרים יותר אני רואה את זה על בני בן ה-11 הבן האמצעי שהוא בן 15 ממש לא מוכן גם כשאני מזכירה בסיטואציה כזו או אחרת כדי לגרור לשיחה , המשפט השגור ביותר הוא למה להיות עצובים ? , עזרה מקצועית ? אף אחד לא היה מוכן לנסות בשום אופן כלום , אז מרפה , מחייכת לעצמי או דומעת לעצמי ולפעמים טוב לי עם זה ולפעמים רע לי עם זה שאי אפשר לגרור אותם לשיחה. הבת הגדולה שהתגייסה לאחרונה לצבא היחידה שמהנהנת בהבנה ומשפטה הקבוע אבא לא רוצה שנהיה עצובים רק שמחים.אבל טוב לקרוא ולדעת שחלקכם חווים את אותם דברים. בעוד שבועיים ימלאו ה- 11 חודש למותו של בעלי ותגיע האזכרה הכרוכה גם בעליה לבית העלמין מהרהרת לעצמי כיצד הם יעברו זאת ? 2 הגדולים לא היו מוכנים כלל לבוא איתי לבית העלמין אפילו פעם אחת והקטן בא איתי פעם אחת ולא דיבר איתי על זה מאז. ושאלת השאלות איך אני אעבור זאת ? 11 חודשים פעם זה נראה כאילו זה קרה אתמול ופעם זה נראה כמו נצח ופעם התחושה שעוד רגע הוא יכנס מהעבודה ויאמר מי בבית וכשיראה אותנו יעלה חיוך ושאל מה נשמע? הזוי פשוט הזוי המצב שבו אנו נמצאים , בלי יכולת בחירה והחלטה קבעו לנו סטטוס חדש. שתהיה שבת שלום לכולם.