../images/Emo24.gif ../images/Emo28.gif ../images/Emo24.gif
אני מתחיל לשחרר את עצמי. אני מתחיל לרפא את הפצעים הכי עמוקים שלי. אני מתחיל לקבל את עצמי בתור אדם שווה לכל אחד אחר. אני מתחיל להיסתכל על כל אדם כשווה לי. האקסית שלי טילפנה אליי שוב. עניתי. היא הרגישה רע, עם החבר החדש שלה. בד"כ כשמבקשים ממני עזרה אני תמיד עוזר. סוג אדם שכזה, לא יכול להגיד לא לאדם בצרה אלא אם אני מרגיש שמנצלים אותי. אני לא יודע מה משך אותי לשיחה, אולי זה הרצון להתקרב אליה שוב, אולי זה היה הרצון שלי להחלים. לסגור מעגל. להפסיק לשפוט ושנוא את עצמי על "טעויות" שעשיתי בעבר. להפסיק לשפוט את עצמי על תהליך הלמידה שלי בחיים. אני לא חושב שמעולם דיברתי איתה ככה. הייתי הכי ישיר, הכי פתוח, והכי אוהב שאני יכול להיות. למעט חוסר כנות אחד שהיה לי במהלך השיחה. זה השפיע ישירות על מהלך השיחה. במהלך השיחה היא הבינה שיש לה מישהו לדבר איתו, מישהו שלא יתייחס אליה כמו כל השאר. מישהו שהיא באמת יכולה לסמוך עליו. הרגשתי גאה. הרגשתי איך השתנתי בחודשיים האחרונים. הרגשתי פתאום איך כל אספקט בחיים שלי השתנה במהלך החודשיים, מהיחסים שלי עם אמי ואחיותיי, למערכת היחסים שלי עם העולם ועצמי. קיבלתי ממנה שיעור מדהים בקבלה והבנה. לימדתי אותה את מה שהיא לימדה אותי. ידעתי מה היא עושה, באיזה צורה, והפעם, לא הייתה לי את הבעיה לנקוב בזה ישירות -- לא בכדי לפגוע, בכדי לעזור. הרגשתי עוצמתי. היא הרגישה את העוצמה שלי, את הרוגע שלי, את הקבלה שלי, את האהבה שלי כלפי העולם. תמיד חשבתי שהיא יותר ממני, תמיד הרגשתי פחות טוב ממנה. פתאום הבנתי כמה טעיתי. הסתכלתי על שנינו בתור שווים. אני הבנתי שחלק מתהליך הריפוי שלי, כואב ככל שיהיה, יהיה לקבל אותה בחזרה לחיים שלי, במידה והיא לא תפגע בי. חלק מתהליך הקבלה העצמית, יהיה להפסיק לפשוט את עצמי ולקבל לחלוטין את כל הקשר שהיה לנו. ועדיין קשה לי עם זה. מכאיב לי לדעת איך התנהגתי בעבר, היום שאני עירני יותר. זה כ"כ כואב לי להסתכל על הפצעים הפתוחים שלי שאני מרגיש רע פיזית מזה. אני לא יודע איך לרפא את הפצעים עדיין, אני עובד על זה. יצאתי מהשיחה עם הרגשה של הקלה אחרי הוידויים שלה (שכבר ידעתי עליהם), ועם זאת הרגשתי מועקה כבדה לשמוע את זה ממנה. אני עדיין מרגיש את אותה מועקה. משהו מושך אותה בה. רצון לעזור לה. להוציא אותה מזה. אני לא יודע למה. אני מרגיש משיכה לא מוסברת להוציא אותה ממעגל הרעל והפחד בוא היא נמצאת. חלק מסויים בי מרגיש כאילו הוא לוקח אותה תחת חסותו. אני אוהב את התמימות שלה. אותה תמימות הרסנית שהייתה לי. היינו מושלמים, החוסר אהבה עצמית שלה השלים את החוסר האהבה העצמית שלי. בנינו ביחד ממלכה של פחד ואימה. מדהים איך כל מחשבה על זה שולחת אותי לכעס עצמי ושפיטה, אולם אני מתחיל לקבל את זה יותר ויותר מרגע לרגע. כל פעם טיפה טיפה, עד שיהיה אגם
איך היקום פועל.. אני מרגיש שבאמת קיבלתי את אחת המתנות הכי גדולות בחיים שלי. למדתי איך להסתכל על היקום באהבה, במקום בפחד שנאה וחוסר קבלה לשום דבר. למדתי איך לגרום לאנשים להרגיש *טוב*, לא איך לא לפגוע בהם כפי שתמיד עשיתי. למדתי איך לעזור לאנשים הרבה יותר טוב. התחלתי ללמוד לקבל את עצמי. המסע עודנו ארוך, אך הוא התחיל. תודה. תודה לכל מי שעזר לי איי פעם, כל מי שלימד אותי על הדינמיקה השברירית של היקום.
סליחה על ההודעה הארוכה, היה בי צורך לשתף, לכל מי שבא לו לקרוא על מסע הגילוי, האהבה והקבלה שלי.
באהבה
, יוסי.
אני מתחיל לשחרר את עצמי. אני מתחיל לרפא את הפצעים הכי עמוקים שלי. אני מתחיל לקבל את עצמי בתור אדם שווה לכל אחד אחר. אני מתחיל להיסתכל על כל אדם כשווה לי. האקסית שלי טילפנה אליי שוב. עניתי. היא הרגישה רע, עם החבר החדש שלה. בד"כ כשמבקשים ממני עזרה אני תמיד עוזר. סוג אדם שכזה, לא יכול להגיד לא לאדם בצרה אלא אם אני מרגיש שמנצלים אותי. אני לא יודע מה משך אותי לשיחה, אולי זה הרצון להתקרב אליה שוב, אולי זה היה הרצון שלי להחלים. לסגור מעגל. להפסיק לשפוט ושנוא את עצמי על "טעויות" שעשיתי בעבר. להפסיק לשפוט את עצמי על תהליך הלמידה שלי בחיים. אני לא חושב שמעולם דיברתי איתה ככה. הייתי הכי ישיר, הכי פתוח, והכי אוהב שאני יכול להיות. למעט חוסר כנות אחד שהיה לי במהלך השיחה. זה השפיע ישירות על מהלך השיחה. במהלך השיחה היא הבינה שיש לה מישהו לדבר איתו, מישהו שלא יתייחס אליה כמו כל השאר. מישהו שהיא באמת יכולה לסמוך עליו. הרגשתי גאה. הרגשתי איך השתנתי בחודשיים האחרונים. הרגשתי פתאום איך כל אספקט בחיים שלי השתנה במהלך החודשיים, מהיחסים שלי עם אמי ואחיותיי, למערכת היחסים שלי עם העולם ועצמי. קיבלתי ממנה שיעור מדהים בקבלה והבנה. לימדתי אותה את מה שהיא לימדה אותי. ידעתי מה היא עושה, באיזה צורה, והפעם, לא הייתה לי את הבעיה לנקוב בזה ישירות -- לא בכדי לפגוע, בכדי לעזור. הרגשתי עוצמתי. היא הרגישה את העוצמה שלי, את הרוגע שלי, את הקבלה שלי, את האהבה שלי כלפי העולם. תמיד חשבתי שהיא יותר ממני, תמיד הרגשתי פחות טוב ממנה. פתאום הבנתי כמה טעיתי. הסתכלתי על שנינו בתור שווים. אני הבנתי שחלק מתהליך הריפוי שלי, כואב ככל שיהיה, יהיה לקבל אותה בחזרה לחיים שלי, במידה והיא לא תפגע בי. חלק מתהליך הקבלה העצמית, יהיה להפסיק לפשוט את עצמי ולקבל לחלוטין את כל הקשר שהיה לנו. ועדיין קשה לי עם זה. מכאיב לי לדעת איך התנהגתי בעבר, היום שאני עירני יותר. זה כ"כ כואב לי להסתכל על הפצעים הפתוחים שלי שאני מרגיש רע פיזית מזה. אני לא יודע איך לרפא את הפצעים עדיין, אני עובד על זה. יצאתי מהשיחה עם הרגשה של הקלה אחרי הוידויים שלה (שכבר ידעתי עליהם), ועם זאת הרגשתי מועקה כבדה לשמוע את זה ממנה. אני עדיין מרגיש את אותה מועקה. משהו מושך אותה בה. רצון לעזור לה. להוציא אותה מזה. אני לא יודע למה. אני מרגיש משיכה לא מוסברת להוציא אותה ממעגל הרעל והפחד בוא היא נמצאת. חלק מסויים בי מרגיש כאילו הוא לוקח אותה תחת חסותו. אני אוהב את התמימות שלה. אותה תמימות הרסנית שהייתה לי. היינו מושלמים, החוסר אהבה עצמית שלה השלים את החוסר האהבה העצמית שלי. בנינו ביחד ממלכה של פחד ואימה. מדהים איך כל מחשבה על זה שולחת אותי לכעס עצמי ושפיטה, אולם אני מתחיל לקבל את זה יותר ויותר מרגע לרגע. כל פעם טיפה טיפה, עד שיהיה אגם
איך היקום פועל.. אני מרגיש שבאמת קיבלתי את אחת המתנות הכי גדולות בחיים שלי. למדתי איך להסתכל על היקום באהבה, במקום בפחד שנאה וחוסר קבלה לשום דבר. למדתי איך לגרום לאנשים להרגיש *טוב*, לא איך לא לפגוע בהם כפי שתמיד עשיתי. למדתי איך לעזור לאנשים הרבה יותר טוב. התחלתי ללמוד לקבל את עצמי. המסע עודנו ארוך, אך הוא התחיל. תודה. תודה לכל מי שעזר לי איי פעם, כל מי שלימד אותי על הדינמיקה השברירית של היקום.
