כל בוקר קצת
New member
../images/Emo23.gif../images/Emo221.gif../images/Emo79.gif
אני תוהה לעצמי הרבה – יצר לב האדם עצוב מנעוריו? או שמא שמח? האם אנחנו נולדים שמחים, ולאט לאט (או מהר מהר) נעשים עצובים יותר? או ההיפך? אולי זה שונה מאדם לאדם? נראה לי שבחמישי בערב, בהופעה של "הלב והמעיין", הגעתי למסקנה. יצר לב האדם שמח מנעוריו. עצב יכול להיות עמוק, אמיתי, נכון, מדויק, אבל השמחה שחשתי בהופעה הזו – ולא פחות מכך, אחריה – הייתה אחד הדברים הכי עמוקים ואמיתיים שיצא לי להרגיש, יותר מכל ערפל כאב שאי פעם כיסה על נקודת האמת הזאת. הצירוף "הלב והמעיין" לקוח מתוך סיפור של ר' נחמן מברסלב. בקצרה, הוא מספר שם על המעיין שעומד בקצה אחד של העולם, ועל לב שנמצא בקצה השני, ושניהם משתוקקים ומתגעגעים זה לזה. הלב רוצה להגיע אל המעיין, אבל שניהם נמצאים על שני הרים מקבילים. אם יירד הלב מההר כדי להגיע אל המעיין – לא יוכל עוד לראות אותו, ואיך ימשיך בדרכו בלי לראות לנגד עיניו את המעיין שהוא כה משתוקק אליו, וממנו כוח חיותו? ומנגד – איך יישאר במקומו ולא ייצא לדרך, כשהוא רואה לנגד עיניו את המעיין ורק מייחל לרגע שיתאחד עימו? אז חשבתי לעצמי: מעולם שכולו טוב באנו, ואל עולם שכזה אנו הולכים, כנראה. הדרך ארוכה וסבוכה, ובהולכנו בה – לא נוכל לראות את אותו מעיין, שהוא היעד. אבל הגעגוע אליו... הוא הסיבה והתכלית לכל. וברגעי געגוע, עולה בעיני הנפש דמותו של המעיין, בנקודה פנימית כלשהי הלב והמעיין נעשים סוף סוף אחד, ואז באה השמחה... בחיי, הייתי שמחה (ניסוח אירוני משהו) להסביר לכם למה כל כך שמחתי ביום חמישי בהופעה. אבל זה באמת לא לגמרי מובן לי. יצא לי לא מעט פעמים בחיי לרעוד מרוב כאב וצלילה לתהומות. לא קרה הרבה שרעדתי מרוב שמחה, ו – וואו, כמה שרעדתי שם בחצר בית אבי חי. ושיהיה ברור: חרף ליל חשוון הירושלמי, בכלל לא היה שם קר. מסתבר שכל מה שצריך כדי לעורר אותי מעייפות עמוקה ורבת רבדים, בגוף ובנפש, זה שעתיים וחצי של מוזיקה נפלאה, מרוממת, שמחה – על כל המשמעות של הרגש הזה, מלאת געגוע והשתוקקות. "הלב והמעיין" נשמעים כמו כל מה ששמעתי אלף פעם בכל אירוע דתי כזה או אחר – רק יותר מקצועיים, יותר מתכוונים, יותר אמיתיים, יותר שמחים, והרבה יותר נוגעים. איך אמר צח ידידנו? המים מדברים, והלב שומע. נאור כרמי – מנהיג ההרכב, עם הקונטרבס הענקי, נתן את הטון, ואחת לדקה פקח עיניים בהתלהבות ועטה על פניו הבעה מתפלאת ומלאת השראה מהמתרחש. חיליק פרנק – שאם אני אתחתן מתישהו, נראה לי שיש סיכוי לא רע שהוא יהיה שם עם הקלרינט שלו, עשה פלאים בכלי הזה ופצח פה ושם בריקודים עליזים. אורן צור – שהוא אמנם לא ניצן חן רזאל, אבל יש לו שליטה מדהימה בכינור וגם הוא ידע לעשות בו נפלאות. אריאל אלייב – עם האקורדיון ותנועות הגוף המצחיקות, שגם הביא קטע תיפוף נהדר לקראת הסוף. ואילן קצ'קה – שהוביל את כל הנ"ל בתיפוף ובפרקשן נמרץ. וכמובן, אביתר... שלאחרונה התחוור לי שהוא פשוט נראה הרבה יותר משוחרר ורגוע כשעל הבמה מתנגנים שירים שאינם שלו. כך היה עם השירים של ארז בהופעות האחרונות, וכך עם הניגונים האלה. כאילו הוא לא צריך להוכיח דבר, פשוט לקחת צעד אחורה ולשקוע אל תוך השירה הזאת, אל הנגינה, אל לב ליבם של הדברים. היה כל כך כיף לראות אותו ככה. בתחילת ההופעה, כשהחבר'ה עלו לבמה, הוא מצא את מקומו בין השורות האחרונות בקהל, ורקד שם בשמחה גלויה עם בנו הבכור (שזו הייתה לו הופעה ראשונה, ועל כן זכה להקדשת שיר מפי אביו מאוחר יותר). וכשעלה לבמה סוף סוף, החיבור היה נראה לי כל כך טבעי, כל כך לא מאולץ, כל כך עמוק. לשמחתי ובניגוד לחששותיי, הוא נשאר איתם לדי הרבה שירים – מה ששוב מעלה את התהייה למה בדיסק הוא משתתף רק בשניים. חלק מהביצועים נגעו פחות, וחלקם יותר ("אנעים זמירות", וואו... ביצוע יפהפה ל"קול דודי דופק", ועוד). הוא ניגן קצת בפסנתר, קצת בגיטרה, אבל רוב הזמן פשוט עמד ושר עם כל הלב וכל הידיים, מעומק הנשמה, מבטא קשת שלמה של רגשות עמוקים, שלא חשבו שבערב הזה הם יימצאו לעצמם ביטוי. גם היה משמח שבאמת היה נראה שהוא מרגיש לגמרי משוחרר. הוא רקד, השתגע, צחק, שר את כל כולו, סיפר על הימים בהם היה מגיע לבית כנסת בגוש דן עם ג'ינס וכפכפים, הדביק את כולם ב"לחיים" שלו... כאמור, בצעד מפתיע יחסית, הוא הקדיש שיר לבנו הגדול (שלקראת סוף ההופעה גם עלה והתיישב איתו ליד הפסנתר), וגם הרשה לחיליק לספר על הבן החדש שנולד לו והברית שהייתה בסוכות, ועל חוויותיהם המשותפות מאומן בראש השנה. היו רגעים שזה היה לי הזוי, כל ההוויה הדתית הזאת ואביתר לוקח בה חלק בכזאת טבעיות מצידו, אבל היה בזה גם משהו טוב. ממש. ביחס להופעות של אביתר, זו הייתה חוויה שונה לגמרי. וטוב שכך. אוף, אני באמת לא מצליחה להסביר כלום. יש דברים שמילים לא יכולות להם. נראה לי שבגלל זה הומצאה המוזיקה. אז היו רגעים של התרחקות, היו תהיות על לאן כל זה מוביל, היו קטעים מיותרים מבחינתי, היו קצת אכזבות... אבל נו, הופעה של שעתיים וחצי. מותר. כמו שנכתב כאן, מי שבעקבות ההופעה יקנה את הדיסק – עלול להתאכזב. גם כי החלק של אביתר שם מצומצם מאד (וחבל, ממש חבל), וגם כי הקסם האדיר של "הלב והמעיין" לא לגמרי עובר בפורמט הזה. כמו שאביתר אמר, אפשר להשיג את הדיסק בחנויות המובחרות, אבל את הדברים שחוויית ההופעה שלהם נותנת – בחנויות המובחרות לא ממש מוכרים... אז רק אשמח לי, שוב, על ההזדמנות ועל הזכות להיות שם כשזה קורה, על הלב שלי שעדיין מלא רגשות לא כל כך מוכרים גם עכשיו, יומיים אחרי, ועל המעיין, שאני כבר קצת יותר זוכרת שאפשר לקפוץ אליו מדי פעם, גם אם עוד לא ממש הגענו... קרב יום.
אני תוהה לעצמי הרבה – יצר לב האדם עצוב מנעוריו? או שמא שמח? האם אנחנו נולדים שמחים, ולאט לאט (או מהר מהר) נעשים עצובים יותר? או ההיפך? אולי זה שונה מאדם לאדם? נראה לי שבחמישי בערב, בהופעה של "הלב והמעיין", הגעתי למסקנה. יצר לב האדם שמח מנעוריו. עצב יכול להיות עמוק, אמיתי, נכון, מדויק, אבל השמחה שחשתי בהופעה הזו – ולא פחות מכך, אחריה – הייתה אחד הדברים הכי עמוקים ואמיתיים שיצא לי להרגיש, יותר מכל ערפל כאב שאי פעם כיסה על נקודת האמת הזאת. הצירוף "הלב והמעיין" לקוח מתוך סיפור של ר' נחמן מברסלב. בקצרה, הוא מספר שם על המעיין שעומד בקצה אחד של העולם, ועל לב שנמצא בקצה השני, ושניהם משתוקקים ומתגעגעים זה לזה. הלב רוצה להגיע אל המעיין, אבל שניהם נמצאים על שני הרים מקבילים. אם יירד הלב מההר כדי להגיע אל המעיין – לא יוכל עוד לראות אותו, ואיך ימשיך בדרכו בלי לראות לנגד עיניו את המעיין שהוא כה משתוקק אליו, וממנו כוח חיותו? ומנגד – איך יישאר במקומו ולא ייצא לדרך, כשהוא רואה לנגד עיניו את המעיין ורק מייחל לרגע שיתאחד עימו? אז חשבתי לעצמי: מעולם שכולו טוב באנו, ואל עולם שכזה אנו הולכים, כנראה. הדרך ארוכה וסבוכה, ובהולכנו בה – לא נוכל לראות את אותו מעיין, שהוא היעד. אבל הגעגוע אליו... הוא הסיבה והתכלית לכל. וברגעי געגוע, עולה בעיני הנפש דמותו של המעיין, בנקודה פנימית כלשהי הלב והמעיין נעשים סוף סוף אחד, ואז באה השמחה... בחיי, הייתי שמחה (ניסוח אירוני משהו) להסביר לכם למה כל כך שמחתי ביום חמישי בהופעה. אבל זה באמת לא לגמרי מובן לי. יצא לי לא מעט פעמים בחיי לרעוד מרוב כאב וצלילה לתהומות. לא קרה הרבה שרעדתי מרוב שמחה, ו – וואו, כמה שרעדתי שם בחצר בית אבי חי. ושיהיה ברור: חרף ליל חשוון הירושלמי, בכלל לא היה שם קר. מסתבר שכל מה שצריך כדי לעורר אותי מעייפות עמוקה ורבת רבדים, בגוף ובנפש, זה שעתיים וחצי של מוזיקה נפלאה, מרוממת, שמחה – על כל המשמעות של הרגש הזה, מלאת געגוע והשתוקקות. "הלב והמעיין" נשמעים כמו כל מה ששמעתי אלף פעם בכל אירוע דתי כזה או אחר – רק יותר מקצועיים, יותר מתכוונים, יותר אמיתיים, יותר שמחים, והרבה יותר נוגעים. איך אמר צח ידידנו? המים מדברים, והלב שומע. נאור כרמי – מנהיג ההרכב, עם הקונטרבס הענקי, נתן את הטון, ואחת לדקה פקח עיניים בהתלהבות ועטה על פניו הבעה מתפלאת ומלאת השראה מהמתרחש. חיליק פרנק – שאם אני אתחתן מתישהו, נראה לי שיש סיכוי לא רע שהוא יהיה שם עם הקלרינט שלו, עשה פלאים בכלי הזה ופצח פה ושם בריקודים עליזים. אורן צור – שהוא אמנם לא ניצן חן רזאל, אבל יש לו שליטה מדהימה בכינור וגם הוא ידע לעשות בו נפלאות. אריאל אלייב – עם האקורדיון ותנועות הגוף המצחיקות, שגם הביא קטע תיפוף נהדר לקראת הסוף. ואילן קצ'קה – שהוביל את כל הנ"ל בתיפוף ובפרקשן נמרץ. וכמובן, אביתר... שלאחרונה התחוור לי שהוא פשוט נראה הרבה יותר משוחרר ורגוע כשעל הבמה מתנגנים שירים שאינם שלו. כך היה עם השירים של ארז בהופעות האחרונות, וכך עם הניגונים האלה. כאילו הוא לא צריך להוכיח דבר, פשוט לקחת צעד אחורה ולשקוע אל תוך השירה הזאת, אל הנגינה, אל לב ליבם של הדברים. היה כל כך כיף לראות אותו ככה. בתחילת ההופעה, כשהחבר'ה עלו לבמה, הוא מצא את מקומו בין השורות האחרונות בקהל, ורקד שם בשמחה גלויה עם בנו הבכור (שזו הייתה לו הופעה ראשונה, ועל כן זכה להקדשת שיר מפי אביו מאוחר יותר). וכשעלה לבמה סוף סוף, החיבור היה נראה לי כל כך טבעי, כל כך לא מאולץ, כל כך עמוק. לשמחתי ובניגוד לחששותיי, הוא נשאר איתם לדי הרבה שירים – מה ששוב מעלה את התהייה למה בדיסק הוא משתתף רק בשניים. חלק מהביצועים נגעו פחות, וחלקם יותר ("אנעים זמירות", וואו... ביצוע יפהפה ל"קול דודי דופק", ועוד). הוא ניגן קצת בפסנתר, קצת בגיטרה, אבל רוב הזמן פשוט עמד ושר עם כל הלב וכל הידיים, מעומק הנשמה, מבטא קשת שלמה של רגשות עמוקים, שלא חשבו שבערב הזה הם יימצאו לעצמם ביטוי. גם היה משמח שבאמת היה נראה שהוא מרגיש לגמרי משוחרר. הוא רקד, השתגע, צחק, שר את כל כולו, סיפר על הימים בהם היה מגיע לבית כנסת בגוש דן עם ג'ינס וכפכפים, הדביק את כולם ב"לחיים" שלו... כאמור, בצעד מפתיע יחסית, הוא הקדיש שיר לבנו הגדול (שלקראת סוף ההופעה גם עלה והתיישב איתו ליד הפסנתר), וגם הרשה לחיליק לספר על הבן החדש שנולד לו והברית שהייתה בסוכות, ועל חוויותיהם המשותפות מאומן בראש השנה. היו רגעים שזה היה לי הזוי, כל ההוויה הדתית הזאת ואביתר לוקח בה חלק בכזאת טבעיות מצידו, אבל היה בזה גם משהו טוב. ממש. ביחס להופעות של אביתר, זו הייתה חוויה שונה לגמרי. וטוב שכך. אוף, אני באמת לא מצליחה להסביר כלום. יש דברים שמילים לא יכולות להם. נראה לי שבגלל זה הומצאה המוזיקה. אז היו רגעים של התרחקות, היו תהיות על לאן כל זה מוביל, היו קטעים מיותרים מבחינתי, היו קצת אכזבות... אבל נו, הופעה של שעתיים וחצי. מותר. כמו שנכתב כאן, מי שבעקבות ההופעה יקנה את הדיסק – עלול להתאכזב. גם כי החלק של אביתר שם מצומצם מאד (וחבל, ממש חבל), וגם כי הקסם האדיר של "הלב והמעיין" לא לגמרי עובר בפורמט הזה. כמו שאביתר אמר, אפשר להשיג את הדיסק בחנויות המובחרות, אבל את הדברים שחוויית ההופעה שלהם נותנת – בחנויות המובחרות לא ממש מוכרים... אז רק אשמח לי, שוב, על ההזדמנות ועל הזכות להיות שם כשזה קורה, על הלב שלי שעדיין מלא רגשות לא כל כך מוכרים גם עכשיו, יומיים אחרי, ועל המעיין, שאני כבר קצת יותר זוכרת שאפשר לקפוץ אליו מדי פעם, גם אם עוד לא ממש הגענו... קרב יום.
