../images/Emo23.gifמקווה שאתה...
קורא אותי}{ עברו שנתיים מאז (לא מאמינה) מאז הדקות האחרונות, שסירבתי להאמין, אתה לחשת לי, תוציאי את זה ממני זה לא עוזר לי, בואי רק תשכבי לידי, חבקי אותי, תני לי בטחון אני אוהב אותך, בידיים רועדות ליטפת אותי עד ... מבקשת סליחה סליחה שאני פה ואתה שם סליחה שלא יכולתי לעצור אותם ניסיתי הכל ולא הצלחתי, הם גברו עלי ועליך בדיעבד אני יודעת, שזו הייתה מלחמה באוייב בלתי מנוצח אוייב אכזר, סדיסט, נלחם בכולם, בכל האמצעים אוייב מלא זרועות בלתי מרוסנות ירה בך בתוכך לכל הכיוונים. צוות שלם נלחם בו. שלפו לעברו, חרבות, סכינים, איזמלים, מחטים, תקפו אותו ברעלים כימיים והוא לא מת, הוא ניצח, ואתה קרסת, נו איך יכולת, ניסית הכל, נתת את גופך נלחמת עד טיפת האוויר האחרונה. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שאני אהיה בלוויה שלך שאתה, כזה חזק וגיבור, כלום לא יגבר עליך ואיך ההוא הצליח ככה לחדור מבלי שתרגיש כרסם בך עוד ועוד ועוד עד ש... לפעמים אני תוהה אולי לא נלחמתי מספיק אולי לא הייתי צריכה לתת לצוות להלחם בו ואולי כל הסכינים והתוקפנות האגרסיבית הזו אולי אולי היא שהביסה אותך. מלא אולי ואולי ואולי, זה לא מרפה ממני לרגע. אני כועסת כן, הרי ידעת שאני כל כך תלויה בך כל כך אוהבת, אלוהים כמה סגדתי לך אז למה, למה, למה. החיוך המדהים שלך הקול, הקול הזה מהדהד לי בראש ללא הרף. איך ההוא כזה קטן מלא זרועות בלתי נראות חדר אליך וגמר אותך מבלי שהוא יפגע בכלל איך זה שאתה כזה גבוהה, חסון, ונשמה טהורה ככה נתנו לך ללכת, הלכת רחוק, לא רואים אותך לא שומעים, רק הזיכרונות כל כך כואבים כאב כזה מוחשי. ד. אתה זוכר בהתחלה היינו אופטימיים ורקמנו עוד חלומות. בבדיקות הראשונות, כשחשת ברע, הבדיקה הייתה שלילית ושוב טסנו. מנמל התעופה כשנחתנו, טסנו שוב, אבל הפעם לבית חולים לא יכולת לנשום. אז קיבלת טיפול, הוציאו ממך מים עכורים, ואמרו. עכשיו הכל בסדר "בסדר" פאק. באנו הביתה ואתה התמלאת אנרגיות, אמרת לי, היידי תארזי שוב בואי נסע מפה, הרופאים האלה לא מבינים כלום, בואי נסע, אחרי זה נראה מה מי מו אולי נעבור לביה"ח אחר, פה לא מבינים כלום. והספקנו עוד נסיעה, מי ידע שזו תהיה הנסיעה האחרונה שלנו ביחד. כאן החלה המלחמה הקשה, נגד כולם, אחד נגד צוות שלם ולא היה לי ברור שהם יכניעו אותך, נאחזתי בכל פיסת מידע, נלחמתי על תרופה שלא הייתה בסל "הבריאות" הייתי מוכרת את נשמתי, ואתה הלכת לפני. לא היינו מוכנים לזה, איך בכלל אפשר להיות מוכנים, מה הם מבלבלים לי במוח, שירדו ממני. ואתה, אתה לבד נלחמת בכולם. גיבור שלי}{ אחרי כל הטיפולים ואחרי קרב קשה, שוב הייתה לך קריסה, הפעם החלטת לשתף כן לשתף אותי, את הילדים וכן ת' ג'וניור שלנו. הג'וניור לא היה מוכן לשמוע, צעק בטרוף רצה להטיס אותך רחוק, האמין שכאן לא יודעים לטפל, אמר לי אמא! זה לא יכול להיות, אבא צעיר וחזק והוא יצא מזה, בואו נטוס לאמריקה, שם ידעו לטפל בו. את תראי אמא בואי בואו בבקשה. הוא לא הבין כמה המחלה כבר כרסמה, ולמה זה קורה, ולמה לו. לאבא שלו, אבא לא צריך למות, זה אבא שלי, זה לא ייתכן. לא ייתכן שבעולם של היום מתים ממחלות. כעבור 10 חודשים, הוא נכנע. נפרד מגופו, החזיר נשמתו לבורא. והנורא מכל קרה והמאבק לא קל והגעגוע לא מרפה והכאב לא נחלש ואותך לא נשכח בעלי, חבר הכי טוב שלי מאהב נפלא שלי. איפה ישנם עוד אנשים כמו... אוהבים ומתגעגעים אני והילדים.
קורא אותי}{ עברו שנתיים מאז (לא מאמינה) מאז הדקות האחרונות, שסירבתי להאמין, אתה לחשת לי, תוציאי את זה ממני זה לא עוזר לי, בואי רק תשכבי לידי, חבקי אותי, תני לי בטחון אני אוהב אותך, בידיים רועדות ליטפת אותי עד ... מבקשת סליחה סליחה שאני פה ואתה שם סליחה שלא יכולתי לעצור אותם ניסיתי הכל ולא הצלחתי, הם גברו עלי ועליך בדיעבד אני יודעת, שזו הייתה מלחמה באוייב בלתי מנוצח אוייב אכזר, סדיסט, נלחם בכולם, בכל האמצעים אוייב מלא זרועות בלתי מרוסנות ירה בך בתוכך לכל הכיוונים. צוות שלם נלחם בו. שלפו לעברו, חרבות, סכינים, איזמלים, מחטים, תקפו אותו ברעלים כימיים והוא לא מת, הוא ניצח, ואתה קרסת, נו איך יכולת, ניסית הכל, נתת את גופך נלחמת עד טיפת האוויר האחרונה. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שאני אהיה בלוויה שלך שאתה, כזה חזק וגיבור, כלום לא יגבר עליך ואיך ההוא הצליח ככה לחדור מבלי שתרגיש כרסם בך עוד ועוד ועוד עד ש... לפעמים אני תוהה אולי לא נלחמתי מספיק אולי לא הייתי צריכה לתת לצוות להלחם בו ואולי כל הסכינים והתוקפנות האגרסיבית הזו אולי אולי היא שהביסה אותך. מלא אולי ואולי ואולי, זה לא מרפה ממני לרגע. אני כועסת כן, הרי ידעת שאני כל כך תלויה בך כל כך אוהבת, אלוהים כמה סגדתי לך אז למה, למה, למה. החיוך המדהים שלך הקול, הקול הזה מהדהד לי בראש ללא הרף. איך ההוא כזה קטן מלא זרועות בלתי נראות חדר אליך וגמר אותך מבלי שהוא יפגע בכלל איך זה שאתה כזה גבוהה, חסון, ונשמה טהורה ככה נתנו לך ללכת, הלכת רחוק, לא רואים אותך לא שומעים, רק הזיכרונות כל כך כואבים כאב כזה מוחשי. ד. אתה זוכר בהתחלה היינו אופטימיים ורקמנו עוד חלומות. בבדיקות הראשונות, כשחשת ברע, הבדיקה הייתה שלילית ושוב טסנו. מנמל התעופה כשנחתנו, טסנו שוב, אבל הפעם לבית חולים לא יכולת לנשום. אז קיבלת טיפול, הוציאו ממך מים עכורים, ואמרו. עכשיו הכל בסדר "בסדר" פאק. באנו הביתה ואתה התמלאת אנרגיות, אמרת לי, היידי תארזי שוב בואי נסע מפה, הרופאים האלה לא מבינים כלום, בואי נסע, אחרי זה נראה מה מי מו אולי נעבור לביה"ח אחר, פה לא מבינים כלום. והספקנו עוד נסיעה, מי ידע שזו תהיה הנסיעה האחרונה שלנו ביחד. כאן החלה המלחמה הקשה, נגד כולם, אחד נגד צוות שלם ולא היה לי ברור שהם יכניעו אותך, נאחזתי בכל פיסת מידע, נלחמתי על תרופה שלא הייתה בסל "הבריאות" הייתי מוכרת את נשמתי, ואתה הלכת לפני. לא היינו מוכנים לזה, איך בכלל אפשר להיות מוכנים, מה הם מבלבלים לי במוח, שירדו ממני. ואתה, אתה לבד נלחמת בכולם. גיבור שלי}{ אחרי כל הטיפולים ואחרי קרב קשה, שוב הייתה לך קריסה, הפעם החלטת לשתף כן לשתף אותי, את הילדים וכן ת' ג'וניור שלנו. הג'וניור לא היה מוכן לשמוע, צעק בטרוף רצה להטיס אותך רחוק, האמין שכאן לא יודעים לטפל, אמר לי אמא! זה לא יכול להיות, אבא צעיר וחזק והוא יצא מזה, בואו נטוס לאמריקה, שם ידעו לטפל בו. את תראי אמא בואי בואו בבקשה. הוא לא הבין כמה המחלה כבר כרסמה, ולמה זה קורה, ולמה לו. לאבא שלו, אבא לא צריך למות, זה אבא שלי, זה לא ייתכן. לא ייתכן שבעולם של היום מתים ממחלות. כעבור 10 חודשים, הוא נכנע. נפרד מגופו, החזיר נשמתו לבורא. והנורא מכל קרה והמאבק לא קל והגעגוע לא מרפה והכאב לא נחלש ואותך לא נשכח בעלי, חבר הכי טוב שלי מאהב נפלא שלי. איפה ישנם עוד אנשים כמו... אוהבים ומתגעגעים אני והילדים.
