דברים שכתבתי ...

[כנפיים לבנות]

מדהים..

תודה שהבאת את זה.. <הזכיר את תקופת התיכון..

>

 

[סְקָאלִי]

../images/Emo23.gif דברים שכתבתי ... ../images/Emo23.gif

בשרשור הזה אתן מוזמנות להעלות שירים / סיפורים / הגיגים מפרי עטכן לאמא, בהקשר לאמא או בהשראתה ...

 

[לימון מוסיפה המון]

משהו שכתבתי בראש השנה

משהו שהיה לי עם אמא: ערב לפניי ערב של ראש השנה עד לפניי 3 שנים, יום לפניי ערב החג הייתי חייבת, אבל חייבת להתייצב במטבחה של אימי ולהכין איתה את הגפילטע-פיש המסורתי. שבועים לפניי היום שלפני ערב החג, אמא היתה מתחילה להזכיר, ולתכנן, באיזו שעה להגיע, מתי לקנות דג, מתי תנקה, כמה בצלים, כמה גזרים וכו'...כל כך לאט . ואני, אני מגיע יום לפני ערב החג, ואמא יושבת בכסא שליד החלון, יושבת ומנקה קרפיון. עבודה קשה.אבל היא, לא התעצלה, כבר לילה שלם היא לא ישנה, "גפילטע- זה חג, זה בית א-מעחייה". וכשאני מגיעה, יום לפניי ערב חג, וכמו סופת הוריקן, נו מהר, קדימה לתחון, לחתוך, להרתיח, תבלינים וביצים וקמח ומה כבר נשכח.. נו קדימה! ואמא נלחצת, תפסיקי לרוץ, שרק לא אשכח עוד קמצוץ... ואצלי הסבלנות כבר פוקעת וביחד שתיינו כועסות, צועקות, הקדרה כבר רותחת, העצמות במרק, מוסיפות לו עוד טעם, ולפניי הקציצות, תורי לסנן, לזקק המרק ולדבר עם אחותי, שתקועה לה בפקק. ערב לפני ערב חג, הגפילטע שוחה לו בחום שם בסיר ורגוע בבית עם חיוכים של בייחד וריח של חג ממלא ת'אויר. היינו חייבות להוסיף את הכעס, תבלין מיוחד שלי ושל אמא, שמוסיף לדגים הרבה אהבה פנימה. טעימה ראשונה, כן הגפילטע עוד חם וטעמו מופלא עם ניחוח של בית סבתא, של אמא, בערב לפני ערב של ראש השנה. ערב לפני ערב של ראש השנה תשס"ה. אין לי לאן לרוץ למהר, להתקע בפקקים ולהגיע במרץ, להכעיס ולכעוס על אותן השטויות. אמא לא פה. ראש השנה השלישי. והגעגועים מציפים ואיתם הדמעות. ואין. אין עם מי להכין גפילטע חם עם תבלין מיוחד, תבלין ייחודי שלי ושל אמא. מתגעגעת אלייך, בתך הקטנה

 

[סְקָאלִי]

איזה יופי ...

ממש מקסים!מאוד אהבתי את המשפט החמוץ-מתוק הזה "היינו חייבות להוסיף את הכעס, תבלין מיוחד שלי ושל אמא, שמוסיף לדגים הרבה אהבה פנימה". כל כך יפה ושלם שאפשר להסתכל לאחור בצורה מאוזנת, בלי אידיאליזציה או הקצנה של מצבים לכאן או לכאן, בקצת אירוניה עצמית, אבל כה חמה ואוהבת ...

 

[לימון מוסיפה המון]

סקאלי, מקסימה שכמוך

אבל זה בדיוק מה שאני ואמא היינו אומרות ביחד, כשהגפילטע היה מוכן. זה תבלין שכל פעם היינו אומרות שהפעם הוא לא יכנס...והוא היה נכנס, ואנחנו היינו צוחקות עליו שהוא נדחף..זה לא אנחנו שרבות..

 

[נ ע ם ב ת]

קצרצר

יש בי חום כי קיבלתי ממך, יש בי נשיות שספגתי ממך. אהבת השפות זה בטח ממך וטון הדיבור גם הוא כנראה ממך. את תווי פניי ירשתי ממך. כל כך הרבה ממני הוא ממך, וכל כך הרבה עצב כי את אינך.

 

[סְקָאלִי]

../images/Emo24.gif

לפעמים מעט מילים מביעות כל כך הרבה. ואפשר גם למלא את הרווח שהשארת בין השורות ...

 

[Ofra m]

מכתב שכתבתי לאמא אחרי שנפטרה

אמא, אמא יקרה שלי,כמה המילה הזו חסרה לי כמה אני רוצה להגיד לךאני אוהבת אותך אני מתגעגעת אלייך איפה את? מתי תבואי? כל הזמן אמרת לי אם אני אמות את תצטערי,אמרתי לך אל תדאגי את לא תמותי לא האמנתי שתמותי לי פעם אז מי חשב על להצטער אבל אני רוצה לזעוק ולצעוק לך אני מצטערת הוי כמה שאני מצטערת רק הלב שלי והקרביים שלי מבפנים יכולים להעיד אני בוכה בוכה הנשמה שלי כואבת ואני כועסת על העולם הזה ועל הגורל הזה ואין לי את מי לשאול למה למה הלכת למה היית צריכה לעזוב אותי באמצע הדרך כל הזמן היית אומרת לי תתבגרי כבר תתמודדי לבד את כבר אמא לילדים היה לי נוח לספר לך לבכות לך וכאילו הרגשתי שכל הבעיה שלי עוברת לכתפיים שלך ולי יותר קל ללכת אבל עכשיו בשנה הזו הזדקנתי לא התבגרתי הזדקנתי אני מתמודדת לבד פעם ראשונה בחיים שלי שאין לי למי לבכות ואת לא מתארת לעצמך עופרה מסתדרת בלעדייך,אני כותבת לך ובוכה בוכה על הפרידה בטרם עת,איך אני אחיה עוד שנים ואגדל את הילדים ואת לא תהיי שם בשביל לראות בשביל לשמוח בשביל להעביר איתי את החיים אמא כל יום שעובר אני שמחה שאני קרובה יותר אלייך אין לי ספק שנתראה אבל עד אז אני אוכל רק להתגעגע לכמיהה אלייך לחלום עלייך לחשוב עלייך לדבר עלייך לחשוב דרכך מה היית חושבת מה היית עושה במצב זה או אחר את בתוכי בנשמתי ואת זה אלוהים לא יכול לקחת ממני עד שנתראה . אמא אני אוהבת אותך וכל מילה נוספת היא מיותרת להתראות עופרה.

 

[סְקָאלִי]

../images/Emo24.gif

 

[לונה..]

וואו

היתה תקופה שכתבתי המון.. הנה משהו שכתבתי לפני שנתיים בערך: היא תזכור אותך תמיד, את יודעת. בתוך עולם משל עצמך, היא תזכור. איך ילדה קטנה לועגת, איך בכל שנה שעוברת, הריקנות תופסת יותר ויותר מקום. וכבר לא חולמת וכבר לא עומדת בעול השתיקה. היא תזכור אותך תמיד, את יודעת. בתוך עולם משל עצמך, היא תזכור. יחד עם כל רגעי החסד את לה כוכב הצפון מובילה אותה אל מקום מבטחים כזה שבו לא כואבים ואנשים מחייכים ואין רגשות אשם צורבים. בכל רגע, בכל שניה שעוברת היא תזכור אותך קצת אחרת. היא תזכור אותך תמיד, את יודעת. בתוך עולם משל עצמך, היא תזכור. מביטה ורואה כיצד בתוך עשן כחול נשמתך מצטיירת לעד שואפת אותך אל ליבה נושפת לכלוך ורוח רעה חלום מהול בזכרונות מזכיר לה כיצד נהגת לקוות אי שם בתוך העולם שיצרת לעצמך כי בנשמתה צרורה נשמתך. <הניסוח קצת לקוי, אבל לא נורא, מטעויות לומדים

>

 

[סְקָאלִי]

וואוו!

לונה, איזה יופי. מרשיםפ ומרגש. תודה ששיתפת. ואם יבוא לך לשתף עוד, את מוזמנת. נראה לי שאנחנו נרוויח מזה ...

 

[לונה..]

.....

משהו שכתבתי בפורום שכול ואובדן (שיבורכו) פעם. _____________________________________________________ אני כל כך עייפה שאני אפילו לא מסוגלת לכתוב. אבל אני לא מצליחה להרדם, אוי, אלוהים. אבל אני חייבת לכתוב. חייבת, לא יכולה כשהכל ככה תקוע בתוכי. אפשר להיות כנה איתך? הפעם באמת, מכל הלב. שתדעי שמאז שהלכת, נדמה כאילו באות עוד ועוד מכות שמנסות להכשיל אותי. אני לא יודעת, לפעמים אני חושבת שמישהו שם למעלה רוצה להתנקם בי. כמעט שאין לי שקט נפשי אמיתי. בלי דאגות, בלי לחץ. ובא לי לבכות כבר, אוף. אני יודעת שבגלל שאני עצובה (אלוהים, כמה זמן לא אמרתי "אני עצובה", ככה בפשטות) אני פתאום רואה רק את הרע. ויש לי נקודות של אור. יש, הן קיימות. אבל.. מה עם כל השאר? והלוואי, הלוואי שהיית כאן לכוון אותי. תגידי לי מה לעשות, איך אני עוברת את התקופות האלה כשקשה לנשום? הכתפיים שלי הרוסות כבר מרוב כאבים, החזה שלי עומד להתפוצץ. אני לא מבינה, זה הגיל הזה? עוד מעט אני בת 18, גיל ההתבגרות אמור להתפוגג לו ולעזוב אותי במנוחה בקרוב, למה אני לא מרגישה שיפור? אני כותבת כל כך מבולבל. את יודעת מה, אני לא מסוגלת לתאר לעצמי איך הדברים היו נראים אם היית כאן. זה היה כל כך שונה. ואין לי למי לבכות. יש חברים, יש אבא. אבל לא רוצה, לא רוצה. אני רוצה אותך, אוקיי? די, נמאס לי כבר. אני מענה את עצמי עם הקטע הזה כבר כל כך הרבה זמן. הייתי חרא של ילדה, לא משנה מה יגידו. די, בלי רחמים. שונאת את עצמי על איך שהתנהגתי אלייך. שונאת. ולא רוצה להאמין שאת סולחת לי. די, נמאס לי להאמין בזה. אני לא בטוחה שבמקומך הייתי סולחת לי. איך אני אדע שאת סולחת, איך? אני צריכה לדעת. חייבת לדעת. זה אוכל אותי. ואני לא אשכח את היום שאחי אמר לי "את תצטערי על זה". ואני נשבעת שידעתי שהוא צודק. והוא צדק. וזה כואב, כואב כל כך. אולי את לא יודעת שאני באמת אוהבת אותך? שאם היה לי את הצ'אנס לחזור אחורה ולשנות הייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. או, הנה, עכשיו אני מתחילה לדמוע. סוף סוף, אלוהים. כבר שנתיים לא בכיתי כמו בנאדם. וזה הגוש המרגיז הזה. לא יוצא. תצאאאאאאאאאא, תצא כבר! תשחרר אותי, תן לי לנשום. הגרון כבר כואב לי. אמא. אני כל כך מצטערת. אמא. אמא. אמא. אמא. אמא. אמאאאאאאאא!!!!! איזו מילה חשובה. וכל כך הרבה זמן שלא אמרתי אותה. אוף. קשה לי. ובמיוחד בתקופות שקשה, מחפשים משהו להאשים. אבל עמוק בפנים אני יודעת שגם אם עדיין היית פה, רוב הסיכויים שהכל היה קורה בדיוק אותו דבר. אז אין לי את מי להאשים מלבד את עצמי. הבחירות שלי היו שגויות. זו אני שטעיתי. למה אני נטפלת אלייך לחינם.. אני מתגעגעת אלייך, בתקופה אחרת. בזמנים אחרים, כשהדברים שונים, ובעצם נשארים אותו הדבר. אין ברירה, זה מה שהיית אומרת. חייבים להמשיך הלאה, הא? צודקת. לשנס מתניים, כמו החזרזיר שבנה את בית הלבנים והצליח להתגונן מפני הזאב, אז, בסרט שראינו. אני זוכרת הכל, שלא תטעי לחשוב שלא. כל פרט. את הדברים הטובים ואת הרעים. רק מקווה שכשיבוא היום, אם ניפגש, תוכלי להגיד שאת גאה בי. ושאני אדע שסלחת. ועד אז... אני חייבת להאמין שכן. אני צריכה אויר. _____________________ הו וול

היו זמנים חח

 

[S u n n y 1]

לונה, נגעת בי

בהרבה נקודות

....... את כותבת יפה. נושא כאוב ומוכר לי תחושת האשמה. אני יודעת במחשבה כמה הרגש הזה כל כך סובייקטיבי, אבל הלב, הלב לא משחרר......

 

[לונה..]

../images/Emo24.gif

 

[מיקימק]

כתבתן מקסים

כל אחת ואחת רגשה אותי ונגעה בדיוק בנקודה הכואבת, כתבתן כל כך יפה וכל כך נוגע....