../images/Emo191.gif כמה קטעי פרוזה מאתמול..
זה לא מספיק לה . זה לא מספיק לה, היא צריכה עוד, היא רוצה עוד, שאתן את כולי, עד שלא יהיה מה לתת, שאהיה כלום. זה לא מספיק לה, שום דבר לא מספיק לה. היא צריכה עוד, שאתן את מה שיש וגם את מה שאין, העיקר שלא ישאר ממני כלום, שלא אהיה כאן, שאעלם מחייה. אני כמו מטרד בשבילה, מפריעה לה בדרך למלוכה, אני האיש העני והיא המלך, המלך הרם. אני מזמינה אותה איתי לתל אביב, לקניון, לבאולינג. זה עדיין לא מספיק לה, היא צריכה יותר. אני מזמינה אותה איתי לסרט, לאכול, רק שתהיה איתי. זה עדיין לא מספיק לה, היא מחכה שאוותר. מתי יהיה לך די? מתי תעזבי אותי? את רוצה עוד? הנה, קחי, כל חיי פרושים לפנייך, אל תשאירי דבר אחר. זה מספיק לה, אני לבד. אני כאן. אני כאן, את לא רואה? אני כאן, מחכה שתבואי, מחכה שתגידי שאת רואה אותי, שאני לא בלתי נראית. אני כאן, את לא שמה לב שאני מחכה לך? את לא שמה לב שרע לי? את לא שמה לב שאני שבורה? את לא שמה לב שהדבק הזה, בו את מצטיינת נחוץ לי כעת, כדי להיות שלמה? את לא שמה לב שרע לי? שאני בוכה? את בכלל שמה לב שאני פה?! לא. לרוץ. אני רוצה לרוץ, רחוק מכאן, לרוץ ולרוץ ולא להפסיק. גם כשלא יהיה לי אוויר, לרוץ, רק להתרחק לכמה זמן, לנשום אוויר רחוק מכאן, לנשום. אני רוצה לרוץ, גם כשיכשלו רגליי. אני רוצה לרוץ, לרוץ ולרוץ וליפול. זה לא יכאב, מספיק כואב לי. מספיק רע לי כדי לא להרגיש כלום. מספיק רע לי כדי שיתחיל להיות טוב, לא מספיק? לא מספיק הכאב הזה? לא מספיק לי לסבול? לא מספיק שזאת השנה הכי גרועה שאיי פעם חוויתי? לא מספיק שאני רוצה לרוץ מכאן? מישהו בכלל ירגיש בחסרוני? מישהו בכלל ידאג לחכות לי כשאחזור? אם אחזור... למישהו יש ידיים פנויות? אני זקווה להן, לחיבוק, למילה טובה, לאיזה אכפתיות ... אני זקוקה לנעליים חדשות, כדי לרוץ, רחוק מכאן, לרוץ ולרוץ למקום טוב, להיות לבד, זה כל כך נחוץ... אני רוצה לרוץ מכאן, פשוט לרוץ.