../images/Emo204.gif
חצי הופעה עצמתי עיניים. וזה לא שלא רציתי לראות. לפעמים רואים טוב יותר בעיניים עצומות. אני מנסה לשחזר עכשיו את ההופעה הזו ופתאום נדמה לי שהיא לא קרתה בכלל. אולי סתם עצמתי עיניים וריחפתי לי במקומות עמוקים כל כך בנפש שאין להם אפילו שם. אבל קול אחד נוכח, קול אחד שעדיין מהדהד ומשוטט לו שם בתוך חדרי הלב, מבהיר לי ללא ספק שכן, הייתי בהופעה של אביתר בנאי לפני יומיים. אני לא יודעת כבר מה להגיד, איך לתאר, אילו מילים ללקט מתוך סערת הרגשות והאותיות הפורחות באוויר. אני מרגישה שפשוט אמרתי כבר הכל. פעם חשבתי שיש הופעות של מילים ויש הופעות של מוזיקה, ההופעה הזו הייתה השילוב הכי מזוקק שיכול להיות של שניהם. האשפה מלאה חיצים, ואביתר יודע לכוון. "זה שיר שאם לא הייתי יודע שכתבתי אותו בגיל 18, לא הייתי מאמין לעצמי". עברו כמה שנים מאז. ועכשיו אני בשבועות האחרונים של גיל 18, שומעת את כל הקהל שר את השיר הזה, ולא מתעצבנת כמו תמיד, אלא מניחה לעצמי להיסחף איתם, להיבלע בזרם, לצעוק את המילים, ומאמינה באמת שיש לנו סיכוי. להינצל, לטפס החוצה, לעוף. איך אפשר שלא להאמין אחרי שעה וחצי של ריחוף בשמיים. וברגע האכזרי ההוא של הדלקת האורות, כשנגמרת ההופעה, דקה אחרי שמבינים שזה באמת נגמר, לפקוח עיניים, לנשום עמוק, לקום, למתוח את השרירים הכואבים, לנשום עוד קצת... להרגיש את החוויה מתפוגגת ומתרחקת לאט-לאט אבל משאירה איזה חותם על הלב, מותחת עליו עוד מיתר קטן של אמת וטוהר, לדעת שמעכשיו כל רגש שיחלוף כאן ירטוט גם דרך המיתר הזה ויפיק ממנו צליל, יזכיר את מה שאולי הספיק להתעמעם ולהישכח... ושממש בקרוב שיר חדש-חדש יאיר את ליבי ואת מיתרי. לעצום עיניים, לחייך, ולחכות.
חצי הופעה עצמתי עיניים. וזה לא שלא רציתי לראות. לפעמים רואים טוב יותר בעיניים עצומות. אני מנסה לשחזר עכשיו את ההופעה הזו ופתאום נדמה לי שהיא לא קרתה בכלל. אולי סתם עצמתי עיניים וריחפתי לי במקומות עמוקים כל כך בנפש שאין להם אפילו שם. אבל קול אחד נוכח, קול אחד שעדיין מהדהד ומשוטט לו שם בתוך חדרי הלב, מבהיר לי ללא ספק שכן, הייתי בהופעה של אביתר בנאי לפני יומיים. אני לא יודעת כבר מה להגיד, איך לתאר, אילו מילים ללקט מתוך סערת הרגשות והאותיות הפורחות באוויר. אני מרגישה שפשוט אמרתי כבר הכל. פעם חשבתי שיש הופעות של מילים ויש הופעות של מוזיקה, ההופעה הזו הייתה השילוב הכי מזוקק שיכול להיות של שניהם. האשפה מלאה חיצים, ואביתר יודע לכוון. "זה שיר שאם לא הייתי יודע שכתבתי אותו בגיל 18, לא הייתי מאמין לעצמי". עברו כמה שנים מאז. ועכשיו אני בשבועות האחרונים של גיל 18, שומעת את כל הקהל שר את השיר הזה, ולא מתעצבנת כמו תמיד, אלא מניחה לעצמי להיסחף איתם, להיבלע בזרם, לצעוק את המילים, ומאמינה באמת שיש לנו סיכוי. להינצל, לטפס החוצה, לעוף. איך אפשר שלא להאמין אחרי שעה וחצי של ריחוף בשמיים. וברגע האכזרי ההוא של הדלקת האורות, כשנגמרת ההופעה, דקה אחרי שמבינים שזה באמת נגמר, לפקוח עיניים, לנשום עמוק, לקום, למתוח את השרירים הכואבים, לנשום עוד קצת... להרגיש את החוויה מתפוגגת ומתרחקת לאט-לאט אבל משאירה איזה חותם על הלב, מותחת עליו עוד מיתר קטן של אמת וטוהר, לדעת שמעכשיו כל רגש שיחלוף כאן ירטוט גם דרך המיתר הזה ויפיק ממנו צליל, יזכיר את מה שאולי הספיק להתעמעם ולהישכח... ושממש בקרוב שיר חדש-חדש יאיר את ליבי ואת מיתרי. לעצום עיניים, לחייך, ולחכות.
