אז הנה (הרבה) יותר פירוט
קודם כל, הגזמתי קצת לגבי השירים החדשים-חדשים, נראה לי עכשיו שהיו רק ארבעה. אולי שלושה. לא יודעת. סילחו לי. בכל אופן, הוא התחיל באומרו שהערב הזה הולך להיות כולו חדש. גם כי החוויה של לדבר היא חדשה עבורו, בדרך כלל המוזיקה היא המגרש הביתי, והערב הוא ינסה לתת גם לתשובה מגרש ביתי אחד. ועוד חידוש, שהוא ינגן בעיקר שירים חדשים שהוא מתעתד להקליט בשנה הקרובה... ונראה מה יהיה. אחרי זה הוא שר שיר חדש אחד, שלשאלתך אדם - הלחן שלו, מבחינתי לפחות, ממש זעק "שיר טיול". ביחס לאחרים קשה לי קצת לומר, ובכל מקרה זו שמיעה ראשונה ומינימליסטית כך שקשה לומר. אחרי השיר הזה הוא סיפר משהו ממש יפה. הוא אמר שבצבא אומרים "עמוד דום", אבל רק המילה "עמוד" מתייחסת לעמידה, המילה "דום" מתייחסת לזה שצריך לשתוק. ויש מדרש על הפסוק "שמש בגבעון דום", שיהושע אמר דווקא "דום" ולא "עמדי" או "עצרי" כי הוא רצה להשתיק את השמש, רק אם הוא ישתיק אותה היא תיעצר, כי כוח התנועה של השמש הוא כוח השירה שלה. אז לפי המדרש, השמש אמרה - אבל אם אני אשתוק, מי ישיר את השיר שלי? ויהושע ענה לה - אני אשיר את השיר שלך. ובאמת השמש נעצרה, ויהושע שר את שירת השמש. ואביתר אמר שהוא למד מהמדרש הזה שני דברים: אחד זה שהשמש שרה - והוא לא ידע את זה, והדבר השני זה שאם לשמש יש שיר אז גם לחיים שלו יש שיר, וגם את זה הוא לא ידע. והוא הוסיף שהוא רוצה ללמוד את השיר שלו, לזכור אותו, את המילים ואת המנגינה, למרות כל הרעש של האוטובוסים ברמת גן... ואז הוא בירך ושתה, אחר כך כשהוא עבר לגיטרה ושתה מהבקבוק השני, הוא שאל - ספק את עצמו ספק את הקהל - אם מותר לברך שוב כי זה מבקבוק אחר... הוא סיפר על חנות התקליטים שהוא היה הולך אליה בתור ילד בבאר שבע, שהיה שם מוכר בשם משה שקרא לעצמו "בלאקמור" בגלל הגיטריסט של "דיפ פרפל". פעם אחת, כשהיה בן 10, אביתר נכנס לחנות מרוב שיעמום, ודיפדף בתקליטים. והמוכר, מרוב התמכרותו למוזיקה, זיהה גם באביתר איזה ניצוץ של מכור, ואמר לאביתר שיש לו את מה שהוא מחפש. הוא הכניס את אביתר לחדר, הושיב אותו על שרפרף גבוה, והכניס תקליט לפטיפון. ואומרים שבשמיים הכל אומר שירה, וכשאנחנו שומעים מוזיקה בעולם הזה, הנשמה שלנו מזהה את זה ומשייכת את זה לשירה שהיא שמעה בשמיים, ומתגעגעת. אז אביתר אמר שהצלילים האלה שהוא שמע שם בחנות גרמו לו להרגיש געגוע עמוק למשהו שהוא לא ידע את שמו. הוא אמר שהוא רצה לקפוץ אל תוך התקליט, אל תוך החיים הצבעוניים שהמוזיקה מציעה לו. ואת כל ימי התיכון הוא בילה בחנות הזו... ועד היום הוא ובלאקמור נפגשים מדי פעם, במרכזי גמילה שונים, וכלום לא עוזר... ואז הוא שר את "מנגינה יקרה", אמר עוד משהו על נשמות אבודות - לא זוכרת בדיוק, ושר את "יש לי סיכוי" (שירה בציבור מטורפת, חצי מהשיר הוא לא שר בכלל) ו"מתנות". הוא שאל אם אנחנו מכירים את הבדיחה על מנצ'סטר יונייטד. אף אחד לא הכיר כנראה, לבסוף הוא סיפר שתי בדיחות: הראשונה על חוזר בתשובה, שמגיע לרב שלו ואומר שיש לו בעיה. תפילת "כל נדרי" ביום כיפור, יוצאת בדיוק על הגמר של מנצ'סטר יונייטד נגד איזה קבוצה אחרת. אז הרב אמר לו, אתה יכול להקליט, לא? אז החוזר בתשובה ענה - איזה יופי זה היהדות, תודה הרב, איזה תורה, לא ידעתי שאפשר להקליט את "כל נדרי"... וכולם מאד מאד צחקו, ואז הוא סיפר את הבדיחה המוכרת על החילוני שמחפש חניה (איך שהוא אמר "חילוני אחד" כולם נקרעו מצחוק). כשהוא הגיע לקטע של "אם אתה מארגן לי חניה עכשיו אני לוקח את עצמי בידיים, הכל, טלית, תפילין, שבת" אז הוא עצר ואמר שכשהוא מספר את זה לחילונים הם צוחקים בקטע הזה... אז כמובן שכולם צחקו ואז הוא החליט לספר את הקטע הזה שוב כדי שיצחקו במקום הנכון. ואז הוא שר את "לילה כיום יאיר", לפני כן הוא צחק על עצמו שהוא צריך את המילים של השיר מולו, אז הוא אמר "אני מקווה שאני אצליח לזכור את המילים של השיר החדש", ואז הוא התחיל לנגן והסתבך קצת, אז הוא הוסיף "וגם את האקורדים". הוא דיבר על הבעיה שיש לאמן, שכשהוא מתחיל לעשות מוזיקה הוא רוצה לנגן ולשיר, אבל גם להתפרסם (כאן הוא הוסיף "במיוחד אם הוא בנאי"), ולהיכנס לפלייליסט, ושאנשים שהוא לא מכיר יאהבו אותו, ושימחאו לו כפיים. ואיך שאם נסחפים לזה, האמן שוכח למה בכלל הוא התחיל לנגן, ומאבד את החשק, והוא מתרוקן מעצמו ומתנפח בדברים אחרים, וסופו שיתפוצץ... והעיקר שכולם מוחאים כפיים ומבקשים עוד, עד שבסוף גם הם הולכים לעיסוקיהם, והוא נשאר באובדנו. ואז הוא שר את "עבד". הוא אמר שיש הבדל בין להיות בעל כיפה, בעל ציצית ללהיות בעל תשובה, שלהיות בעל תשובה זה הרבה יותר קשה. ושאוהבים לשאול אותו, ובכלל לשאול בעלי תשובה - מה קרה, ואיך נפלת, ומה הסיפור, אבל התשובה עדינה ומורכבת. ואז הוא ציטט קטע מהרב קוק על תשובה, על זה שלפעמים יש רגע קטן שבו אתה מבין בפנים שאתה רוצה לחזור בתשובה, ואמר "היה לי לילה כזה", ואז שר את "הרמח"ל". הוא סיפר סיפור שמופיע בגמרא על ריש לקיש ור' יוחנן. ריש לקיש היה גם סוג של חוזר בתשובה, הוא היה שודד בעברו ואז נעשה תלמיד חכם. והיה לו איזה ויכוח עם ר' יוחנן, ור' יוחנן אמר לו איזה הערה בסגנון "לפי הדעה שלך רואים שהיית שודד", וריש לקיש נפגע מאד. אביתר דיבר על איך שהוא מזדהה עם הסיפור הזה, כי הוא לא חושב שאם אדם חזר בתשובה אז הוא צריך להשאיר את כל ה"שודדיות" שבו בצד. באיזשהו שלב אחר בהופעה, לא זוכרת באיזה הקשר, הוא אמר שהוא לא עושה את המוזיקה כדי "לקרב רחוקים", להחזיר אנשים בתשובה, אלא בגלל שכמו ריש לקיש - זה לא משהו שהוא יכול להשאיר בצד, ולהגיד שבגלל שהוא חזר בתשובה הוא לא עושה יותר מוזיקה, כי זה חלק ממנו. הוא לא יכול להיפרד מזה, כי זה אומר להשאיר חתיכות גדולות מעצמו בחוץ, ובסוף זה יתהפך עליו. וגם הסביבה שלו מעודדת אותו להמשיך לעשות מוזיקה. הוא אמר שהוא שמח שרגע לפני ראש השנה יש לו כזו הזדמנות לדבר בפני אנשים, ושזה חלק מהבירור שלו עם עצמו, והוא מודה לנו על זה, ושאל אם עוד נשאר לנו כוח, זה כבר הסוף. והשיר הבא הוא מהימים הראשונים של החזרה בתשובה, מהימים של אחת הכיפות הראשונות (והוסיף שהכיפה הנוכחית היא הרביעית או החמישית), ושר עוד שיר חדש-חדש.