black princess100
New member
../images/Emo204.gif../images/Emo54.gif A Little Bit Longer-פרק 4 חלק I
השמש החיוורת הופיעה מוקדם מהרגיל, גוררת אחריה את הבוקר החורפי-אביבי. רוח קלה חדרה דרך הסדק בחלון הגדול ובידרה את שערה של הילארי, שעוד ישנה. היא זעה במיטתה קלות והמשיכה לישון, מתעלמת מהאור המציף את החדר שהחל להתחזק ככל שהזמן עבר. השעון על השידה לידה החל לצפצף בצורמניות, אבל גם זה לא קטע ולו לרגע את נשימתה הקצובה המעידה על שנתה. היא מעולם לא הייתה שלווה יותר. אבל הבעיה הייתה שהשלווה הנצחית שלה הייתה קיימת רק בחלומות. היא הייתה שלווה רק כשישנה. יש הסבורים כי שינה היא הבריחה הטובה ביותר. הגרסא הזאת גורפת שאתה שלו ורגוע רק כשאתה שקוע בעולם של חלומות עמוקים, כששאר צרות העולם רחוקות ממך אלפי שנות אור. ולה בהחלט היה ממה לברוח. יותר מדי ממה לברוח. הכול התחיל כשהייתה בת שש, או למען האמת- הרבה לפני. אבל מבחינתה הכול התחיל אז, ביום ההוא שגילתה הכול. או לפחות חשבה שגילתה הכול. כך או כך הסוד שההורים שלה טרחו להסתיר ממנה מאז היוולדה נחשף באותו היום. ההורים שלה היו חברים בארגון ASI בתור סוכנים חשאיים. הארגון הזה, לפי מה שהוסבר לה, פעל בשיתוף עם סוכנויות הביון בכל רחבי העולם והוא נועד למנוע פעילויות מאפיה באמריקה ואירופה. כן, לא תמיד היא גרה בישראל. היא הייתה למען האמת ילידת דנמרק, והיא גרה שם עד אותו היום. אותו היום בו מלאו לה שש שנים וחודשיים בדיוק. אותו היום בו סוכן חשאי נוסף בארגון, שהכירה כחבר של הוריה, הגיע מתנשף לביתם. היא עד היום זוכרת אותו. היה לו מבט כל כך מפוחד באותו הרגע. היא זוכרת שראתה אותו עומד על מפתן הדלת ולוחש במהירות לאביה שגילו אותם. שהמבצע התפוצץ וכולם בסכנה. היא זוכרת שאימה חיבקה אותה חזק ושתיהן עמדו מאחור, ואף על פי שלא הבינה אז את כל מה שקורה היא דאגה מאוד. דאגה כמעט כמו שהיא דואגת היום. הזיכרונות האלה נשארו אצלה צלולים גם כשניסתה להדחיק אותם, כשניסתה לשכוח. כן, היא ניסתה לשכוח, שהסוכן איתו דיברו הוריה נורה למוות באמצע השיחה. היא ניסתה לשכוח את הצרחה האילמת שאימה פלטה, ואת קולות היריות שעכשיו כוונו לביתם ואת היד של הגופה הטרייה הנפרשת על הרצפה המכוסה דם ונוגעת קלות ברגליה. היא ניסתה לשכוח שהוריה ארזו תוך עשר דקות את כל מה שהיה נחוץ ודחסו אותו למזוודה אדומה. והיא ניסתה לשכוח את היציאה האחורית דרכה הם יצאו בריצה, ואת ההסברים החפוזים שקיבלה מהם, ואת הטיסה לישראל. היא הכי ניסתה לשכוח את מה שקרה בישראל. היא הייתה מוכנה לתת הכול כדי להעלים את הזיכרונות משם. הזיכרונות של הבית הקטן שלהם שנהרס בין לילה. הלילה בו מלאו לה שלושה עשר שנים, הלילה בו הוריה נרצחו... והיום היא כבר בת 14. נערה שאמורה להיות רגילה, שאמורה ללמוד בבית הספר. נערה שאמורה להיות נערה. אבל היא כבר הייתה הרבה הרבה מעבר. בועת התמימות שלה כבר התפוצצה ממזמן ולקחה איתה את הילדות שלה ואת הנעורים שלה, וגם את האושר שלה. עכשיו מה שנשאר ממנה זה יתומה בודדה התלויה בסוכנות A.S.I . יתומה ספק נערה, ספק אישה שעולמה חרב. יתומה שראתה את חברם הטוב של הוריה ואת הוריה עצמם נרצחים, יתומה שצחוקה לא נשמע מאז. ~המשך בהודעה הבאה~
השמש החיוורת הופיעה מוקדם מהרגיל, גוררת אחריה את הבוקר החורפי-אביבי. רוח קלה חדרה דרך הסדק בחלון הגדול ובידרה את שערה של הילארי, שעוד ישנה. היא זעה במיטתה קלות והמשיכה לישון, מתעלמת מהאור המציף את החדר שהחל להתחזק ככל שהזמן עבר. השעון על השידה לידה החל לצפצף בצורמניות, אבל גם זה לא קטע ולו לרגע את נשימתה הקצובה המעידה על שנתה. היא מעולם לא הייתה שלווה יותר. אבל הבעיה הייתה שהשלווה הנצחית שלה הייתה קיימת רק בחלומות. היא הייתה שלווה רק כשישנה. יש הסבורים כי שינה היא הבריחה הטובה ביותר. הגרסא הזאת גורפת שאתה שלו ורגוע רק כשאתה שקוע בעולם של חלומות עמוקים, כששאר צרות העולם רחוקות ממך אלפי שנות אור. ולה בהחלט היה ממה לברוח. יותר מדי ממה לברוח. הכול התחיל כשהייתה בת שש, או למען האמת- הרבה לפני. אבל מבחינתה הכול התחיל אז, ביום ההוא שגילתה הכול. או לפחות חשבה שגילתה הכול. כך או כך הסוד שההורים שלה טרחו להסתיר ממנה מאז היוולדה נחשף באותו היום. ההורים שלה היו חברים בארגון ASI בתור סוכנים חשאיים. הארגון הזה, לפי מה שהוסבר לה, פעל בשיתוף עם סוכנויות הביון בכל רחבי העולם והוא נועד למנוע פעילויות מאפיה באמריקה ואירופה. כן, לא תמיד היא גרה בישראל. היא הייתה למען האמת ילידת דנמרק, והיא גרה שם עד אותו היום. אותו היום בו מלאו לה שש שנים וחודשיים בדיוק. אותו היום בו סוכן חשאי נוסף בארגון, שהכירה כחבר של הוריה, הגיע מתנשף לביתם. היא עד היום זוכרת אותו. היה לו מבט כל כך מפוחד באותו הרגע. היא זוכרת שראתה אותו עומד על מפתן הדלת ולוחש במהירות לאביה שגילו אותם. שהמבצע התפוצץ וכולם בסכנה. היא זוכרת שאימה חיבקה אותה חזק ושתיהן עמדו מאחור, ואף על פי שלא הבינה אז את כל מה שקורה היא דאגה מאוד. דאגה כמעט כמו שהיא דואגת היום. הזיכרונות האלה נשארו אצלה צלולים גם כשניסתה להדחיק אותם, כשניסתה לשכוח. כן, היא ניסתה לשכוח, שהסוכן איתו דיברו הוריה נורה למוות באמצע השיחה. היא ניסתה לשכוח את הצרחה האילמת שאימה פלטה, ואת קולות היריות שעכשיו כוונו לביתם ואת היד של הגופה הטרייה הנפרשת על הרצפה המכוסה דם ונוגעת קלות ברגליה. היא ניסתה לשכוח שהוריה ארזו תוך עשר דקות את כל מה שהיה נחוץ ודחסו אותו למזוודה אדומה. והיא ניסתה לשכוח את היציאה האחורית דרכה הם יצאו בריצה, ואת ההסברים החפוזים שקיבלה מהם, ואת הטיסה לישראל. היא הכי ניסתה לשכוח את מה שקרה בישראל. היא הייתה מוכנה לתת הכול כדי להעלים את הזיכרונות משם. הזיכרונות של הבית הקטן שלהם שנהרס בין לילה. הלילה בו מלאו לה שלושה עשר שנים, הלילה בו הוריה נרצחו... והיום היא כבר בת 14. נערה שאמורה להיות רגילה, שאמורה ללמוד בבית הספר. נערה שאמורה להיות נערה. אבל היא כבר הייתה הרבה הרבה מעבר. בועת התמימות שלה כבר התפוצצה ממזמן ולקחה איתה את הילדות שלה ואת הנעורים שלה, וגם את האושר שלה. עכשיו מה שנשאר ממנה זה יתומה בודדה התלויה בסוכנות A.S.I . יתומה ספק נערה, ספק אישה שעולמה חרב. יתומה שראתה את חברם הטוב של הוריה ואת הוריה עצמם נרצחים, יתומה שצחוקה לא נשמע מאז. ~המשך בהודעה הבאה~
