../images/Emo204.gifיוצאים מאזור הנוחות../images/Emo204.gif - אובדן
חברים שלי. בכל צורה שלא נביט בו. האובדן הוא הגדול בקשיים הרגשיים שלנו כבני אדם. האובדן הוא חלק מחיינו ולנוכח ימי הזיכרון הבאים עלינו מהיום. בחרתי למקם את הפינה בנושא דווקא בתקופה זו. אני פונה ומבקשת מכל מי שלא נכון לו להגיב אחרי הקריאה, לבחור ולהחליט. זה אישי ואני מכבדת כל מענה וכל התייחסות. מודה לכם על שיתוף הפעולה.
תפו.
כשסבתא מצד אבא נפטרה הייתי צעירה מאוד ולא ידעתי לכאוב. לימים כשסבא נפטר התמודדתי בכאב האובדן. בערוב ימיו ואני רק ילדה צעירה התגורר סבא בביתנו הקשר שלי איתו היה מיוחד מכל אחי. הייתי "אחראית" להגיש לו מידי ערב את ארוחת הערב לחדרו. סבא אהב את הטוסטים, החביתה ותמיד נישק אותי על חתיכת החלבה שהוספתי לו כמנה אחרונה...
את הורי אמי לא זכיתי לפגוש מעולם. הם נותרו אי שם בגטו היהודי בדמשק לאחר שאמא ברחה בילדותה לישראל. אבדתי אותם ברגע שהפכתי מודעות למציאות הכואבת. שלשום נפטרה דודה שמחה. האחות הבכורה של אבא. (אבא יושב שבעה) אני שרויה וכואבת את האובדן ורק המילים הכתובות (בבלוג) מצליחות להכיל.
אובדן מהווה חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו כבני אדם. אנחנו מתנסים בחוויות של אובדן לאורך כל החיים, חלקן מודעות לנו וחלקן לא. האירוע המוכר ביותר שמוליד חוויה של אובדן הוא מוות של אדם קרוב. חוויה הנחשבת לאחת המצוקות הפסיכולוגיות הקשות ביותר. אולם חוויה של אובדן מתפתחת גם בעקבות קשת רחבה של אירועים אחרים: פרידה, פרישה, מעבר למקום מגורים אחר, התפכחות או אכזבה עמוקה.
הקשר שלנו עם אנשים קרובים, עם הסביבה, עם האמונות ועם הגוף שלנו, מגדיר את הזהות האישית שלנו. ניתן לראות את הזהות האישית שלנו כתחושה יציבה, המורכבת ממערך של התקשרויות אותן חווה האדם. אובדן של אדם יקר פוגע בתחושת הזהות של האדם ויוצר תחושה שחלק מן ההוויה שלו נלקח ממנו, נקרע ממנו. חוויה כזאת פוגעת בתחושת היציבות והביטחון ומערערת את שיווי המשקל שהיה נתון בו.
ברגע שהמציאות השתנתה האדם מרגיש שאינו יכול להמשיך בתפקודו היומיומי. הוא זקוק לפסק זמן. באותו פסק הזמן הוא יעבור תהליך של עיבוד החוויות הקשות, טיפול עצמי בפגיעה בזהות עד שיוכל להחזיר את שיווי המשקל לקדמותו. התהליך שמתפתח בעקבות האובדן הוא ספונטאני, חלקו אינו רציונאלי ואינו נשלט על ידי האדם, אך הוא נורמאלי לחלוטין. יתירה מזאת, תהליך כזה נחוץ כדי לחזור לשווי משקל ולשגרת פעילות ולכן ניתן לייחס לו ערך הישרדותי. לתהליך הקשה הזה אנחנו קוראים אבל.
השלב הראשוני באבל הוא ההכחשה. כשהמציאות הכואבת מתחילה לעלות למודעות, הרגשות החזקים מתפרצים. ואז שכיח במיוחד ביטוי של כעס על "כל העולם". גם הכעס, המחאה וההתרסה, בדומה להכחשה, מהווים חלק מהמאמץ הלא מודע להיאבק במציאות הכואבת שפלשה לחיינו. תחושת הפגיעות וחוסר האונים מביאים לשלב הדיכאון. השלב בו מתחילים לחוש את החלל שנוצר, הגעגועים, הכאב, ההסתגרות והשקיעה.
השלב של השלמה עם האובדן וקבלתו כחלק בלתי נפרד מהקיום ומהזהות של המתאבל מגיע ברוב המקרים אחרי מספר חודשים עד שנה. קבלת האובדן מציינת את הפסקת המאבק שמנהל האדם כנגד השינוי שנכפה עליו. ניסיונות החזרה לשגרת הפעילות אינם מעידים על התעלמות מהאובדן. הקשר עם הדמות שהסתלקה מעולמו של המתאבל נשארת חזקה ומשמעותית והוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהזהות המחודשת של המתאבל. יש מצבים בהם המתאבל מתקשה להשלים עם האובדן ולעבור משלב הדיכאון לשלב של התארגנות מחודשת. התנגדות לקבל את האובדן והתעקשות להמשיך בתהליך האבל, מצריכים לעיתים עזרה מקצועית.
חברים שלי אין כאב קשה יותר מכאב האבדן ואיך שלא נביט בו הוא כואב. אנו בעלי אישיות שונה וכל אדם לוקח את אבלו למקום הכי אישי מבלי שיהיה מי שיבקר אותו על אבלו. מזמינה אתכם להגיב ולהתייחס בכל דרך שתראו לנכון. *
היש בפעולות ההנצחה השונות: טקסים (אישיים/ציבוריים) ספרי זכרון, תרומה למוסדות, מפעלי תרבות או ספורט, תיעוד על שם המנוח... בכדי להקל באופן כלשהו על תהום האבדן? *
האם תרצו להתייחס לאותם הורים שכולים שמביאים לעולם תינוק בנסיבות האבדן? *
היש התנהגויות רצויות ומקובלות יותר או פחות שהחברה אמורה לנהוג כלפי מי שחווה אבדן? *
מה מקומו של הטיפול המקצועי כשהאובדן גורם לתחושת דיכאון חריפה.? האם קיימת ה"מיכה האולטימטיבית" במצב של אבדן? תודה
תפו
חברים שלי. בכל צורה שלא נביט בו. האובדן הוא הגדול בקשיים הרגשיים שלנו כבני אדם. האובדן הוא חלק מחיינו ולנוכח ימי הזיכרון הבאים עלינו מהיום. בחרתי למקם את הפינה בנושא דווקא בתקופה זו. אני פונה ומבקשת מכל מי שלא נכון לו להגיב אחרי הקריאה, לבחור ולהחליט. זה אישי ואני מכבדת כל מענה וכל התייחסות. מודה לכם על שיתוף הפעולה.