../images/Emo20.gif
הנסיון הראשון הגעתי לפגישה השבועית. התיישבתי בכורסה הקבועה שלי ובעודי שומטת את תיקי לרגליי, הנחתי את טייפ המנהלים על השולחן ולחצתי על Record. שאפתי אוויר עמוק לריאותיי והבטתי אליה בחשש מסוים, כמו שקורה לי תמיד בתחילתן של הפגישות. אף על פי שהפגישות הללו לרוב מעניקות לי שלווה ותחושת טיהור, תמיד מקונן בי החשש שמא הפעם אגלה דבר מה אודותיי שלא אשמח להכיר בו. היא חייכה את חיוכה הרך, הכמעט אימהי ושאלה "מה שלומך, מתוקה שלי? בואי ספרי לי מה חדש" הרכות הזו מרגיעה ומבלבלת אותי גם יחד. אני משפילה את מבטי במבוכה אדירה. אינני יודעת כיצד להתמודד עם טונים עדינים כל כך. את שיחות היום יום אני לרוב אוכלת בלי מלח, הרי סלנג מסייע כשמנסים להמנע מרגשות. יותר קל לשלוף ולירות לכל עבר מאשר להיות סבלניים, לכוון למטרה ולפגוע בדיוק היכן שצריך. חולפים עוד מספר רגעים עד שאני מתעשתת ומחליטה שאני מספיק בטוחה בעצמי בכדי לעבור את זה כמו גדולה, יהיה אשר יהיה. לפעמים אני פשוט משליכה עצמי למים, סומכת עליה שבמקרה חירום היא תזרוק לי את גלגל ההצלה. לעתים, אני ממש מייחלת לכך שאטבע. שתאחוז בראשי בחוזקה, תשאיר אותי בכוח מתחת למים. שתחזיק בי בעודי מתפתלת, נחנקת בין גלי הכאב, בולעת גושים מלוחים של דמעות שקפאו בתוכי, חובטת ובועטת לכל עבר. עד שאתעייף ואבין שבעצם כל מה שנזקקתי לו היה הרגע הנעים הזה, השקט שאחרי הסערה. היא תרים אותי בעדינות ולאחר מספר דקות של דומיה תראה לי את העולם שאליו נבראתי מחדש. אני מספרת לה כיצד חלף השבוע, מחשבות ותחושות שעברו בי ומתקשרות לנושאים בהם עסקנו בפגישותינו הקודמות. היא מעודדת היכן שצריך, מפרגנת מאוד. פורשת בפניי את מפת הדרכים, מספרת לי על כל אחת ואחת מהן ומסייעת לי להחליט איזו מהן היא הדרך הטובה ביותר עבורי. לאחר שאנו מסכמות, אפשר להתקדם הלאה. זהו החלק שממנו אני הכי נרתעת ובו זמנית כל כך מצפה לו. שוב חוזרים לתקופת הילדות, הורים, בית ספר, יחסים. ואז היא מנחיתה עליי את הפצצה- "את מבינה, מותק שלי, את פשוט החלטת בגיל מאוד צעיר שלך לא יכאב" מכאן אני מפסיקה להקשיב, ומברכת בלבי על הטייפ שממשיך להקליט. פתאום כל חיי חולפים לנגד עיניי ואני מבינה עד כמה היא צודקת. אני אלך מכות נגד כל העולם, אוכיח את עצמי לכולם ואף אחד לא יעז לעולם להרביץ לי. אבין שכאשר צוחקים עליי, אני לא צריכה להפגע, אלא לצחוק גם, ובחזרה. אני אלמד להתעלם ממילים, ממעשים שידקרו בלבי כמו עשרות אלפי מחטים ואדע שיש מצבים בהם אני היא זו שצריכה לקטול ראשונה- הרוג בטרם תיהרג. מאוחר יותר אלמד להדחיק. לקטוע את האזור המדמם, לחבוש היטב ולהכחיש את הכאב. להקדים תרופה למכה, תמיד לעמוד על המשמר, מוכנה לקרב. אלמד את כוחה של הציניות. לאחר מכן אכנס למעגל קסמים של שינה, קריאה, בריחה. ומעל הכל תכסה האדישות. בינתיים הפגישה מסתיימת, אנחנו קובעות לשבוע הבא, כרגיל. אותו יום, אותה השעה. "תודה רבה," אני אומרת. "את לא יודעת כמה עוזר לי לבוא הנה" אני מחייכת ובראשי מתחוללת סערה ואני פוחדת שאשכח את כל מה שאני רוצה לחשוב עליו עד שאגיע לאוטובוס. היא מחייכת ואומרת "אני שמחה. להתראות בשבוע הבא" ואני משיבה "להתראות, שבת שלום" ויוצאת בזריזות מהדלת. עוד לפני שעוברת דרך שער היציאה אני מדליקה סיגריה ומהרהרת. חיי עברו דרך ניסוי וטעיה. תמיד נתתי לעצמי להכוות, לחוש את הצריבה היטב על מנת שתחקק בזכרוני וכך אדע להשמר מהאש להבא. הקצבתי עבורי הזדמנות אחת בלבד. לא יתקיימו נסיונות נוספים מעבר לאותו נסיון אחד ויחיד, אם כי הגדרתי לעצמי שכל אחד מהנסיונות הללו יסתיים אך ורק כשאחליט שהקש שבר את גב הגמל, מה שלעתים היה התעוררות מאוחרת מדי בשבילי. מה שכן, יאמר לזכותי שהלקחים שהפקתי לא נשכחו מעולם. במובן מסוים אני בהחלט לא מתחרטת על כך. אני כבר על האוטובוס לתל אביב, מביטה דרך הזגוגית על העץ שעל ענפיו טיפסתי לפני שנים והמתנתי לה עם ורד אדום עטוף צלופן. לידו, אני רואה את הספסל שעליו ישבנו פעמים רבות מספור. במוחי חולפת במהירות תמונה של פניי נקברות בצווארה, שואפות את ניחוחה לתוכי אחרי ימים ארוכים של ציפיה. אני מחייכת ושמחה שאני שלמה עם עצמי ועם החלטותיי באותה התקופה ומבינה שהיא היתה הנסיון הראשון. אחריה לא יכולתי לשאת עוד בכאב.
הנסיון הראשון הגעתי לפגישה השבועית. התיישבתי בכורסה הקבועה שלי ובעודי שומטת את תיקי לרגליי, הנחתי את טייפ המנהלים על השולחן ולחצתי על Record. שאפתי אוויר עמוק לריאותיי והבטתי אליה בחשש מסוים, כמו שקורה לי תמיד בתחילתן של הפגישות. אף על פי שהפגישות הללו לרוב מעניקות לי שלווה ותחושת טיהור, תמיד מקונן בי החשש שמא הפעם אגלה דבר מה אודותיי שלא אשמח להכיר בו. היא חייכה את חיוכה הרך, הכמעט אימהי ושאלה "מה שלומך, מתוקה שלי? בואי ספרי לי מה חדש" הרכות הזו מרגיעה ומבלבלת אותי גם יחד. אני משפילה את מבטי במבוכה אדירה. אינני יודעת כיצד להתמודד עם טונים עדינים כל כך. את שיחות היום יום אני לרוב אוכלת בלי מלח, הרי סלנג מסייע כשמנסים להמנע מרגשות. יותר קל לשלוף ולירות לכל עבר מאשר להיות סבלניים, לכוון למטרה ולפגוע בדיוק היכן שצריך. חולפים עוד מספר רגעים עד שאני מתעשתת ומחליטה שאני מספיק בטוחה בעצמי בכדי לעבור את זה כמו גדולה, יהיה אשר יהיה. לפעמים אני פשוט משליכה עצמי למים, סומכת עליה שבמקרה חירום היא תזרוק לי את גלגל ההצלה. לעתים, אני ממש מייחלת לכך שאטבע. שתאחוז בראשי בחוזקה, תשאיר אותי בכוח מתחת למים. שתחזיק בי בעודי מתפתלת, נחנקת בין גלי הכאב, בולעת גושים מלוחים של דמעות שקפאו בתוכי, חובטת ובועטת לכל עבר. עד שאתעייף ואבין שבעצם כל מה שנזקקתי לו היה הרגע הנעים הזה, השקט שאחרי הסערה. היא תרים אותי בעדינות ולאחר מספר דקות של דומיה תראה לי את העולם שאליו נבראתי מחדש. אני מספרת לה כיצד חלף השבוע, מחשבות ותחושות שעברו בי ומתקשרות לנושאים בהם עסקנו בפגישותינו הקודמות. היא מעודדת היכן שצריך, מפרגנת מאוד. פורשת בפניי את מפת הדרכים, מספרת לי על כל אחת ואחת מהן ומסייעת לי להחליט איזו מהן היא הדרך הטובה ביותר עבורי. לאחר שאנו מסכמות, אפשר להתקדם הלאה. זהו החלק שממנו אני הכי נרתעת ובו זמנית כל כך מצפה לו. שוב חוזרים לתקופת הילדות, הורים, בית ספר, יחסים. ואז היא מנחיתה עליי את הפצצה- "את מבינה, מותק שלי, את פשוט החלטת בגיל מאוד צעיר שלך לא יכאב" מכאן אני מפסיקה להקשיב, ומברכת בלבי על הטייפ שממשיך להקליט. פתאום כל חיי חולפים לנגד עיניי ואני מבינה עד כמה היא צודקת. אני אלך מכות נגד כל העולם, אוכיח את עצמי לכולם ואף אחד לא יעז לעולם להרביץ לי. אבין שכאשר צוחקים עליי, אני לא צריכה להפגע, אלא לצחוק גם, ובחזרה. אני אלמד להתעלם ממילים, ממעשים שידקרו בלבי כמו עשרות אלפי מחטים ואדע שיש מצבים בהם אני היא זו שצריכה לקטול ראשונה- הרוג בטרם תיהרג. מאוחר יותר אלמד להדחיק. לקטוע את האזור המדמם, לחבוש היטב ולהכחיש את הכאב. להקדים תרופה למכה, תמיד לעמוד על המשמר, מוכנה לקרב. אלמד את כוחה של הציניות. לאחר מכן אכנס למעגל קסמים של שינה, קריאה, בריחה. ומעל הכל תכסה האדישות. בינתיים הפגישה מסתיימת, אנחנו קובעות לשבוע הבא, כרגיל. אותו יום, אותה השעה. "תודה רבה," אני אומרת. "את לא יודעת כמה עוזר לי לבוא הנה" אני מחייכת ובראשי מתחוללת סערה ואני פוחדת שאשכח את כל מה שאני רוצה לחשוב עליו עד שאגיע לאוטובוס. היא מחייכת ואומרת "אני שמחה. להתראות בשבוע הבא" ואני משיבה "להתראות, שבת שלום" ויוצאת בזריזות מהדלת. עוד לפני שעוברת דרך שער היציאה אני מדליקה סיגריה ומהרהרת. חיי עברו דרך ניסוי וטעיה. תמיד נתתי לעצמי להכוות, לחוש את הצריבה היטב על מנת שתחקק בזכרוני וכך אדע להשמר מהאש להבא. הקצבתי עבורי הזדמנות אחת בלבד. לא יתקיימו נסיונות נוספים מעבר לאותו נסיון אחד ויחיד, אם כי הגדרתי לעצמי שכל אחד מהנסיונות הללו יסתיים אך ורק כשאחליט שהקש שבר את גב הגמל, מה שלעתים היה התעוררות מאוחרת מדי בשבילי. מה שכן, יאמר לזכותי שהלקחים שהפקתי לא נשכחו מעולם. במובן מסוים אני בהחלט לא מתחרטת על כך. אני כבר על האוטובוס לתל אביב, מביטה דרך הזגוגית על העץ שעל ענפיו טיפסתי לפני שנים והמתנתי לה עם ורד אדום עטוף צלופן. לידו, אני רואה את הספסל שעליו ישבנו פעמים רבות מספור. במוחי חולפת במהירות תמונה של פניי נקברות בצווארה, שואפות את ניחוחה לתוכי אחרי ימים ארוכים של ציפיה. אני מחייכת ושמחה שאני שלמה עם עצמי ועם החלטותיי באותה התקופה ומבינה שהיא היתה הנסיון הראשון. אחריה לא יכולתי לשאת עוד בכאב.