../images/Emo20.gif
במקום הכי גבוה בעיר מכאן, מהמקום בו אני נמצאת עכשיו, ניתן לראות הכל. שדה הראייה כה נרחב עד שניתן לראות למרחקים, כמעט עד האינסוף. אני רואה מדשאות והרים, נהרות ובתים, מדבריות ויערות ורכבות ומטוסים. אני רואה בעלי חיים וצמחים מכל מין וצבע. אני רואה אנשים. אני רואה את הזקנה אשר יושבת לבדה, סורגת במרץ אפודה לתינוקת הרכה שעומדת לבוא לעולם, בת לנכדיה שכבר כמעט ואינם טורחים ומגיעים לבקרה, כמו בילדותם. אני רואה את הילדה הבודדה בגן המשחקים יושבת לבדה ומביטה בעצב על הילדים המשחקים סביבה. רק בשבוע שעבר הגיעה העירה והיום הוא היום הראשון ללימודים. אני רואה את הזוג שמתווכח כמדי ערב במיטתם. אפילו בין השמיכות הם מתמרמרים; כן נכון, לא נכון, הם צודקים, הם טועים. אני רואה את ילדם בחדר השני, כרית על ראשו ותפילה בליבו: רק שכל זה כבר יגמר. ממקום גבוה אף יותר, אני רואה אותך. חייכנית וקופצנית, שנונה ועמוקה. יצירתית וחכמה. לבך כולו מלא באהבה. את משוטטת בין ההיא לשניה, תרה ללא הפסק אחר גוף שתוכלי לכרוך סביבו את זרועותייך, להגן ולשמור. מחפשת ללא הפסק אחר נשמה מיוחדת שתכיל את שלך, שתתן לך מקום להתבטא, להרגיש. מקום בו תחושי בטוחה ושלווה. כלפי חוץ את לא מראה, אך בעת שאת שבה לביתך, בשעת ליל מאוחרת, כשהשקט והאפלה משתלטים על המחשבות… רק אז את מרגישה את הכמיהה, את החוסר הנורא והאיום הזה, באהבה. ואת יודעת מה, אני גם רואה אותי. אני רואה אותי יושבת פה למעלה, מנותקת מהכל. משותקת מפחד, אני מסרבת להרשות לעצמי להרגיש פעם נוספת. יודעת שזה הדבר בו אני חושקת יותר מכל, אך מפוחדת עד אימה. זה מרגיש כמו גלי חום. את מתחילה לחוש באגלי זיעה קלילים על המצח, אבל את מניחה שסתם חם לך, שוב. אז את מתפשטת, מנפנפת בחתיכת מגזין בתקווה שהתחושה תחלוף במהרה. לאחר מכן את מתחילה לנשום במהירות, להתנשף בכבדות, מבחינה תוך כדי בכאבים עדינים בבטן, שהופכים לאיטם ליותר ויותר עמוקים. מערבולות של כאב תוקפות אותך וזה בערך השלב שבו את מבינה שהדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כדי להמנע מהכאב הוא לחשוב על משהו אחר. אז אני משתדלת לחשוב על דברים אחרים. וזה חולף, עד לפעם הבאה, שמגיעה זמן לא רב אחר כך. את מסוגלת לתאר לעצמך כיצד החיים נראים כשפחד תמידי אופף אותך ומשתק את כולך? אני רואה כיצד רוחות הליל מקפיאות את דמי, סודקות סדקים דואבים בעורי הנכסף למגעך. ידי נשלחת מאליה אל צידה השני של המיטה ומרגישה בריק האכזר ששוכן שם. אז אני נעה באיטיות לאמצע המיטה. אם לא אחוש בנוכחותך, לפחות אחוש בנוכחותי. מחשבות על חשקים ושיחות מנפש לנפש עולות במוחי ובו בעת הבעתה גועשת בכפות רגליי, עולה וזורמת בכל נים ונים בגופי. כשהיא מסיימת את מסלול מחזור הדם, הדבר היחיד שאני רואה לנגד עיניי הוא חושך. בלי מחשבות, בלי רגשות. פשוט הדחקה וחשיכה מוחלטת. בוקר עולה והידיעה שאינך מתעוררת לצדי, יחד עם ההכרה בקיומך הנסתר אי שם, חותכות בלבי חתכים עמוקים, מדממים. איך אפשר להתחיל יום בידיעה שסופו יהיה עגום, כתמיד? פעולות שגרתיות, צחצוח שיניים, מקלחת של בוקר. הטקסים הרגילים מול הראי. אולי סוף סוף אבחין בך בין כל השאר. אולי אצליח לזהות את הזוהר הנוגה שמאיר סביבך מתוך חשכת היתר. ערב מגיע שוב, מקלחת של לפני השינה. עומדת מול המראה ומביטה ארוכות. אני רואה אותי. אני רואה פחד. ואני רואה מעגל שמסרב להסתיים. אין לאן לברוח. זה או להתמודד, או להשאר עם הכלום המחניק. אני מתיישבת עירומה על ספה שנמצאת על הגג הכי גבוה בעיר. צינת הערב מכניסה חיים לתוכי, מרגישה את הבערה עמוק בפנים, אני עדיין קיימת אי שם. לוקחת עט ופותחת מחברת בעמוד אקראי. פעמוני הרוח מנגנים נעימה חרישית והיד מתחילה לכתוב: אהובתי. מהמקום הגבוה ביותר שיכולתי למצוא משקיפה אני עלייך כבר זמן רב. יודעת שהינך שם, מחכה אך ורק לי. צר לי להודיעך, אך ההמתנה תאלץ להמשך עוד מעט. רק עוד מעט. עדיין איני מוצאת בתוכי את הכוח לעלות ולזרוח מעל כולם, שתוכלי גם את, סוף כל סוף, לזהות אותי, להבדילני משאר העולם. כשאצא מתוך קליפות האימה, כשאוכל לעמוד באומץ מול עצמי, מלאה ושלמה, רק אז אוכל לבוא אלייך, אמיתית. רק אז באמת תדעי שתחת זרועותיי, עמוק בלבי, שם הוא מקומך הטבעי. בזאת מבטיחה לך אני את חיי, את נשמתי את גופי ואת כל אשר לי. ועד אז, אנא, הבטיחי לי שתחכי. כשהדף התלוש משייט עם הרוח אל תוך הלילה, תחושת חמימות נעימה עולה מתוכי. בזה הרגע אני מתחילה במסע הקשה ביותר בחיי.
במקום הכי גבוה בעיר מכאן, מהמקום בו אני נמצאת עכשיו, ניתן לראות הכל. שדה הראייה כה נרחב עד שניתן לראות למרחקים, כמעט עד האינסוף. אני רואה מדשאות והרים, נהרות ובתים, מדבריות ויערות ורכבות ומטוסים. אני רואה בעלי חיים וצמחים מכל מין וצבע. אני רואה אנשים. אני רואה את הזקנה אשר יושבת לבדה, סורגת במרץ אפודה לתינוקת הרכה שעומדת לבוא לעולם, בת לנכדיה שכבר כמעט ואינם טורחים ומגיעים לבקרה, כמו בילדותם. אני רואה את הילדה הבודדה בגן המשחקים יושבת לבדה ומביטה בעצב על הילדים המשחקים סביבה. רק בשבוע שעבר הגיעה העירה והיום הוא היום הראשון ללימודים. אני רואה את הזוג שמתווכח כמדי ערב במיטתם. אפילו בין השמיכות הם מתמרמרים; כן נכון, לא נכון, הם צודקים, הם טועים. אני רואה את ילדם בחדר השני, כרית על ראשו ותפילה בליבו: רק שכל זה כבר יגמר. ממקום גבוה אף יותר, אני רואה אותך. חייכנית וקופצנית, שנונה ועמוקה. יצירתית וחכמה. לבך כולו מלא באהבה. את משוטטת בין ההיא לשניה, תרה ללא הפסק אחר גוף שתוכלי לכרוך סביבו את זרועותייך, להגן ולשמור. מחפשת ללא הפסק אחר נשמה מיוחדת שתכיל את שלך, שתתן לך מקום להתבטא, להרגיש. מקום בו תחושי בטוחה ושלווה. כלפי חוץ את לא מראה, אך בעת שאת שבה לביתך, בשעת ליל מאוחרת, כשהשקט והאפלה משתלטים על המחשבות… רק אז את מרגישה את הכמיהה, את החוסר הנורא והאיום הזה, באהבה. ואת יודעת מה, אני גם רואה אותי. אני רואה אותי יושבת פה למעלה, מנותקת מהכל. משותקת מפחד, אני מסרבת להרשות לעצמי להרגיש פעם נוספת. יודעת שזה הדבר בו אני חושקת יותר מכל, אך מפוחדת עד אימה. זה מרגיש כמו גלי חום. את מתחילה לחוש באגלי זיעה קלילים על המצח, אבל את מניחה שסתם חם לך, שוב. אז את מתפשטת, מנפנפת בחתיכת מגזין בתקווה שהתחושה תחלוף במהרה. לאחר מכן את מתחילה לנשום במהירות, להתנשף בכבדות, מבחינה תוך כדי בכאבים עדינים בבטן, שהופכים לאיטם ליותר ויותר עמוקים. מערבולות של כאב תוקפות אותך וזה בערך השלב שבו את מבינה שהדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות כדי להמנע מהכאב הוא לחשוב על משהו אחר. אז אני משתדלת לחשוב על דברים אחרים. וזה חולף, עד לפעם הבאה, שמגיעה זמן לא רב אחר כך. את מסוגלת לתאר לעצמך כיצד החיים נראים כשפחד תמידי אופף אותך ומשתק את כולך? אני רואה כיצד רוחות הליל מקפיאות את דמי, סודקות סדקים דואבים בעורי הנכסף למגעך. ידי נשלחת מאליה אל צידה השני של המיטה ומרגישה בריק האכזר ששוכן שם. אז אני נעה באיטיות לאמצע המיטה. אם לא אחוש בנוכחותך, לפחות אחוש בנוכחותי. מחשבות על חשקים ושיחות מנפש לנפש עולות במוחי ובו בעת הבעתה גועשת בכפות רגליי, עולה וזורמת בכל נים ונים בגופי. כשהיא מסיימת את מסלול מחזור הדם, הדבר היחיד שאני רואה לנגד עיניי הוא חושך. בלי מחשבות, בלי רגשות. פשוט הדחקה וחשיכה מוחלטת. בוקר עולה והידיעה שאינך מתעוררת לצדי, יחד עם ההכרה בקיומך הנסתר אי שם, חותכות בלבי חתכים עמוקים, מדממים. איך אפשר להתחיל יום בידיעה שסופו יהיה עגום, כתמיד? פעולות שגרתיות, צחצוח שיניים, מקלחת של בוקר. הטקסים הרגילים מול הראי. אולי סוף סוף אבחין בך בין כל השאר. אולי אצליח לזהות את הזוהר הנוגה שמאיר סביבך מתוך חשכת היתר. ערב מגיע שוב, מקלחת של לפני השינה. עומדת מול המראה ומביטה ארוכות. אני רואה אותי. אני רואה פחד. ואני רואה מעגל שמסרב להסתיים. אין לאן לברוח. זה או להתמודד, או להשאר עם הכלום המחניק. אני מתיישבת עירומה על ספה שנמצאת על הגג הכי גבוה בעיר. צינת הערב מכניסה חיים לתוכי, מרגישה את הבערה עמוק בפנים, אני עדיין קיימת אי שם. לוקחת עט ופותחת מחברת בעמוד אקראי. פעמוני הרוח מנגנים נעימה חרישית והיד מתחילה לכתוב: אהובתי. מהמקום הגבוה ביותר שיכולתי למצוא משקיפה אני עלייך כבר זמן רב. יודעת שהינך שם, מחכה אך ורק לי. צר לי להודיעך, אך ההמתנה תאלץ להמשך עוד מעט. רק עוד מעט. עדיין איני מוצאת בתוכי את הכוח לעלות ולזרוח מעל כולם, שתוכלי גם את, סוף כל סוף, לזהות אותי, להבדילני משאר העולם. כשאצא מתוך קליפות האימה, כשאוכל לעמוד באומץ מול עצמי, מלאה ושלמה, רק אז אוכל לבוא אלייך, אמיתית. רק אז באמת תדעי שתחת זרועותיי, עמוק בלבי, שם הוא מקומך הטבעי. בזאת מבטיחה לך אני את חיי, את נשמתי את גופי ואת כל אשר לי. ועד אז, אנא, הבטיחי לי שתחכי. כשהדף התלוש משייט עם הרוח אל תוך הלילה, תחושת חמימות נעימה עולה מתוכי. בזה הרגע אני מתחילה במסע הקשה ביותר בחיי.
