../images/Emo20.gif
ריח רק שתדעי שבאותו יום בו סילקתי אותך בהחלטיות מביתי ומחיי, ממש לאחר שיצאת וסגרת מאחורייך את הדלת, כל מה שנשאר ממך היה ריח חמוץ של ריקבון. צחנה של אכזבה, של כעס אדיר, של שקר אחד גדול. ואת עוד העזת לקרוא לזה מערכת יחסים. ואני אמרתי לך, אוהו, כמה שאמרתי לך- זה לא בשבילך. אני לא בשבילך. אני טובה מדי ואת תאכלי אותי בלי מלח בעודי בחיים. "מה פתאום, יפה שלי," אמרת ונשקת לדמעה שנקוותה בזוית העין שלי. "אני אוהבת אותך ושום דבר ואף אחד לא ישנו את זה לעולם." ואני? אני האמנתי. הלכתי אחרייך כמו עוורת. כל שיחת טלפון היתה בשבילי עולם ומלואו, כל פגישה איתך הרגישה כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו העלה אותי אליו השמיימה לביקור, מזג לי יין לבן משובח בכוס ארוכה ונוצצת וגלגל לשנינו איזה ג'וינט שמנמן לקינוח. לא זכור לי שתחושת עילוי שכזו עטפה אותי אי פעם. עם כל אחת מהקריזות שלך התעמתי כאילו מדובר בשטן שעומד מולי בהתגלמותו המכוערת. כל פרצוף עקום שלך גרם לי לחוש שאני נכשלת במשימה האחת והיחידה שלשמה הגעתי לעולם הזה – לעשות אותך מאושרת כל עוד אני חיה על פני האדמה – דבר שגרם לי להתאמץ אפילו יותר. מעולם לא הגבלתי אותך בדבר, לא קינאתי ולא דרשתי. הנחתי לך לנפשך ועזרתי לך לחיות את חייך כראות עינייך. אומנם הבעתי את דעתי בנוגע לדברים מסויימים, אך היא תמיד היתה מלווה בתיאורי אהבתי העמוקה אלייך וברצוני היחיד שתהיי מאושרת ושלמה עם כל דבר שתחפצי לעשות. את החברים שלי, המשפחה האמיתית שלי, הקרבתי למענך. דחיתי פגישות על ימין ועל שמאל, אכזבתי בלי סוף. הקשבתי אינספור פעמים לאזכורים של דברים, משפטים, מעשים שלך שעיניים אחרות הצליחו לראות ודווקא שלי כשלו. נתתי לך את כל כולי. את כל סודותיי, את כל פחדיי ואת כל מחשבותיי פרשתי לפנייך כמפת דרכים אל לבי. ואת אספת וגמעת את כולם, למדת בחכמתך להכיר כל אחת ואחת מחולשותיי. וכשהרגשת שאת כבר מודעת לכולן, החלטת לנקום בי. ועד היום איני יודעת על שום מה. בלילה ההוא, בו נכנסתי לדירתך עם המפתח שברוב טובך הענקת לי, הופתעתי למצוא את הדירה חשוכה. הנחתי כי את ישנה, ובאמת שכבר מספר ימים שאת עובדת קשה ולא יצא לנו להתראות. האמת היא שלא תכננתי להגיע, אבל תחושת הכמיהה אלייך שתקפה אותי שעה קודם לכן היתה חזקה ממני. הייתי חייבת להפתיע אותך. בעיקר לאחר שיחת הטלפון שלנו, בה הבהרת לי שקשה לך להירדם עם המחשבה שברגעים אלה ממש הלשון שלי יכולה היתה לשוטט באיטיות בין הרגליים שלך אך לא זה המצב. שניות ספורות לאחר מכן, הסתבר לי שטעיתי. את בהחלט לא ישנה. התקרבתי אל חדר השינה באיטיות מייגעת, הקולות מתגברים באוזניי יותר ויותר. האנחות שלך, שהיו שמורות אך ורק לאוזניי מתנגנות כעת בחלל החדר ולא לכבודי. הצצתי דרך הדלת הפתוחה מעט והתבוננתי, נדהמת. תחתייך היה מונח גוף גברי שאת פניו לא הצלחתי לראות. הוא עטף אותך בידיו, נושק לשדייך בגסות, אצבעותיו משוטטות הלוך ושוב על גבך בעוד שאת רוכבת עליו בפראות, כששיערך נע עם גופך כמו גלימת משי ארוכה. קול נשימותיו התערבב עם שלך וברקע, מתוך ההמולה, יכולתי לשמוע את קולם של נשימתי הנעתקת ולבי הנשבר לעשרות אלפי רסיסים. יצאתי מביתך בדממה, משאירה את דלת הכניסה פתוחה לרווחה. כל כך שלמה עם עצמך, כל כך בטוחה היית במעשייך עד שאפילו לא שמת לבך לנוכחותי. עד עלות השחר פסעתי לאטי ברחבי העיר, מנסה לעכל את המחזה הנורא שראיתי במו עיניי. הריחות שאפפו את חדרך עדיין שרפו בנחיריי. כשחזרתי בשעת בוקר מוקדמת אל דירתי מצאתי אותך יושבת בחדר המדרגות, ממתינה לי בדמעות ושיער פרוע. פתחתי את הדלת, לא מסוגלת להביט בך ולו לשניה. מיהרת להכנס אחריי וסיפרת לי בדיוק את כל מה שלא רציתי לשמוע. לא עניין אותי מי הוא, מה הוא, איך זה קרה. רציתי להבין מדוע. האזנתי לך בשתיקה עד שסיימת את המונולוג קורע הלב שלך וביקשתי ממך בקשה אחת- "אני רוצה שתסבירי לי למה". לא היה לך מה לומר. וגם לי לא. הייתי צריכה לצפות זאת מראש. ידעתי שאת לא מתאימה למסגרות, לזוגיות, לקשר. ובכל זאת, התעלמתי. לאחר שיצאת וסגרת מאחורייך את הדלת, כל מה שנשאר ממך היה ריח חמוץ של רקבון. צחנה של אכזבה, של כעס אדיר, של שקר אחד גדול. תחושת בחילה תקפה אותי והקאתי את נשמתי. ואת עוד העזת לקרוא לזה מערכת יחסים.
ריח רק שתדעי שבאותו יום בו סילקתי אותך בהחלטיות מביתי ומחיי, ממש לאחר שיצאת וסגרת מאחורייך את הדלת, כל מה שנשאר ממך היה ריח חמוץ של ריקבון. צחנה של אכזבה, של כעס אדיר, של שקר אחד גדול. ואת עוד העזת לקרוא לזה מערכת יחסים. ואני אמרתי לך, אוהו, כמה שאמרתי לך- זה לא בשבילך. אני לא בשבילך. אני טובה מדי ואת תאכלי אותי בלי מלח בעודי בחיים. "מה פתאום, יפה שלי," אמרת ונשקת לדמעה שנקוותה בזוית העין שלי. "אני אוהבת אותך ושום דבר ואף אחד לא ישנו את זה לעולם." ואני? אני האמנתי. הלכתי אחרייך כמו עוורת. כל שיחת טלפון היתה בשבילי עולם ומלואו, כל פגישה איתך הרגישה כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו העלה אותי אליו השמיימה לביקור, מזג לי יין לבן משובח בכוס ארוכה ונוצצת וגלגל לשנינו איזה ג'וינט שמנמן לקינוח. לא זכור לי שתחושת עילוי שכזו עטפה אותי אי פעם. עם כל אחת מהקריזות שלך התעמתי כאילו מדובר בשטן שעומד מולי בהתגלמותו המכוערת. כל פרצוף עקום שלך גרם לי לחוש שאני נכשלת במשימה האחת והיחידה שלשמה הגעתי לעולם הזה – לעשות אותך מאושרת כל עוד אני חיה על פני האדמה – דבר שגרם לי להתאמץ אפילו יותר. מעולם לא הגבלתי אותך בדבר, לא קינאתי ולא דרשתי. הנחתי לך לנפשך ועזרתי לך לחיות את חייך כראות עינייך. אומנם הבעתי את דעתי בנוגע לדברים מסויימים, אך היא תמיד היתה מלווה בתיאורי אהבתי העמוקה אלייך וברצוני היחיד שתהיי מאושרת ושלמה עם כל דבר שתחפצי לעשות. את החברים שלי, המשפחה האמיתית שלי, הקרבתי למענך. דחיתי פגישות על ימין ועל שמאל, אכזבתי בלי סוף. הקשבתי אינספור פעמים לאזכורים של דברים, משפטים, מעשים שלך שעיניים אחרות הצליחו לראות ודווקא שלי כשלו. נתתי לך את כל כולי. את כל סודותיי, את כל פחדיי ואת כל מחשבותיי פרשתי לפנייך כמפת דרכים אל לבי. ואת אספת וגמעת את כולם, למדת בחכמתך להכיר כל אחת ואחת מחולשותיי. וכשהרגשת שאת כבר מודעת לכולן, החלטת לנקום בי. ועד היום איני יודעת על שום מה. בלילה ההוא, בו נכנסתי לדירתך עם המפתח שברוב טובך הענקת לי, הופתעתי למצוא את הדירה חשוכה. הנחתי כי את ישנה, ובאמת שכבר מספר ימים שאת עובדת קשה ולא יצא לנו להתראות. האמת היא שלא תכננתי להגיע, אבל תחושת הכמיהה אלייך שתקפה אותי שעה קודם לכן היתה חזקה ממני. הייתי חייבת להפתיע אותך. בעיקר לאחר שיחת הטלפון שלנו, בה הבהרת לי שקשה לך להירדם עם המחשבה שברגעים אלה ממש הלשון שלי יכולה היתה לשוטט באיטיות בין הרגליים שלך אך לא זה המצב. שניות ספורות לאחר מכן, הסתבר לי שטעיתי. את בהחלט לא ישנה. התקרבתי אל חדר השינה באיטיות מייגעת, הקולות מתגברים באוזניי יותר ויותר. האנחות שלך, שהיו שמורות אך ורק לאוזניי מתנגנות כעת בחלל החדר ולא לכבודי. הצצתי דרך הדלת הפתוחה מעט והתבוננתי, נדהמת. תחתייך היה מונח גוף גברי שאת פניו לא הצלחתי לראות. הוא עטף אותך בידיו, נושק לשדייך בגסות, אצבעותיו משוטטות הלוך ושוב על גבך בעוד שאת רוכבת עליו בפראות, כששיערך נע עם גופך כמו גלימת משי ארוכה. קול נשימותיו התערבב עם שלך וברקע, מתוך ההמולה, יכולתי לשמוע את קולם של נשימתי הנעתקת ולבי הנשבר לעשרות אלפי רסיסים. יצאתי מביתך בדממה, משאירה את דלת הכניסה פתוחה לרווחה. כל כך שלמה עם עצמך, כל כך בטוחה היית במעשייך עד שאפילו לא שמת לבך לנוכחותי. עד עלות השחר פסעתי לאטי ברחבי העיר, מנסה לעכל את המחזה הנורא שראיתי במו עיניי. הריחות שאפפו את חדרך עדיין שרפו בנחיריי. כשחזרתי בשעת בוקר מוקדמת אל דירתי מצאתי אותך יושבת בחדר המדרגות, ממתינה לי בדמעות ושיער פרוע. פתחתי את הדלת, לא מסוגלת להביט בך ולו לשניה. מיהרת להכנס אחריי וסיפרת לי בדיוק את כל מה שלא רציתי לשמוע. לא עניין אותי מי הוא, מה הוא, איך זה קרה. רציתי להבין מדוע. האזנתי לך בשתיקה עד שסיימת את המונולוג קורע הלב שלך וביקשתי ממך בקשה אחת- "אני רוצה שתסבירי לי למה". לא היה לך מה לומר. וגם לי לא. הייתי צריכה לצפות זאת מראש. ידעתי שאת לא מתאימה למסגרות, לזוגיות, לקשר. ובכל זאת, התעלמתי. לאחר שיצאת וסגרת מאחורייך את הדלת, כל מה שנשאר ממך היה ריח חמוץ של רקבון. צחנה של אכזבה, של כעס אדיר, של שקר אחד גדול. תחושת בחילה תקפה אותי והקאתי את נשמתי. ואת עוד העזת לקרוא לזה מערכת יחסים.