../images/Emo20.gif
מכתב לנעם שלום קטנה. את ודאי לא זוכרת אותי. דעי לך שזה בסדר ואינך אשמה בדבר. את המעט שאני זוכרת ממך אני מקפידה לנעול בתא סגור בפאתי לבי, עד לרגעים הספורים בהם אני מרגישה שהכאב שאחוש בעת שאשחרר אותך שוב ואעלה אותך לתודעה יהיה נסבל. לימים תגדלי, תרכשי ידע והשכלה ותגלי שפעולה מהסוג שתארתי נקראת "הדחקה". ואני - אני בהחלט מדחיקה. בני אדם משתמשים בפעולה הזו כאשר הם מתקשים להתמודד עם סיטואציות מסויימות שגורמות להם כאב - הם פשוט מתכחשים אליהן, ומעדיפים להעמיד פנים שהן לא קיימות וזה, מסתבר, עוזר להם להמשיך הלאה ולהתקדם בחייהם איכשהו. לעתים הם אפילו עושים זאת שלא במודע. אני אגלה לך סוד נוסף – מבוגרים לא יודעים להתמודד עם העולם. למען האמת, הם בקושי יודעים להתמודד עם עצמם, אבל אני בטוחה שכשתקראי את המכתב הזה, תהיי גדולה דייך כדי לדעת בדיוק על מה אני מדברת וסביר להניח שתחווי חוויות דומות שימחישו לך את העניין טוב יותר, לצערי. אם אינני טועה, עלית לא מזמן לכתה א'. אני מנסה לדמיין אותך עם תיק ורוד שגודלו כפול משלך (מעניין אם את מאלה שנגררים עם עגלת הקניות הזו מאחוריהם, או שגם אותך אבא לוקח לבית הספר על האופנוע, כמו שהיה עושה לי. במחשבה שניה, אמא שלך ודאי לא מרשה. לא נורא, מתוקה. את בת של אופנוען מושבע ואני בטוחה שבמהרה יבוא יום ואבא יקח אותך לטיולי שטח בשבת), פוסעת לך לאיטך בדרך לבית הספר, תוהה לגבי העפרונות הצבעוניים בקלמר ומשננת ביחד עם אמא את אותיות האלף-בית. בכל כתה מגיע הרגע בו כל תלמיד מתבקש לכתוב או לספר על המשפחה שלו. אני לא יכולה שלא לתהות מה תספרי. יש לך אבא, אמא, אח גדול, אולי גם אחים קטנים שאיני יודעת על קיומם (המחשבה הזו מעבירה בי צמרמורת). יש לך סבא, סבתא ועוד סבא אחד. הסבתא השניה נפטרה כמה חודשים אחרי שנולדת, ככה ודאי סיפרו לך. יש לך הרבה דודים ובני דודים מצד אמא. וגם דודה אחת מצד אבא שאת לא מכירה. אולי ראית בתמונות ואולי שמעת סיפורים אודותיה, אבל מעולם לא נפגשתן. היא אף פעם לא מתקשרת בימי ההולדת, לא מגיעה לביקור ואבא (כמעט?) לא מדבר עליה. את החלק האחרון ודאי לא תספרי. לא נעים להגיד שיש לך דודה שאת לא מכירה. את חושבת עליי לפעמים? אחיך מספר עליי כשאת שואלת, או שגם הוא בקושי זוכר? החיים הם לא קלים, קטנה. לא קלים. הגישה שלך תהיה זו שתשפיע בעיקר על איכות חייך. לאבא ולי יש גישה דפוקה. בבגרותך תגלי שאביך הוא אדם מופנם וסגור מאוד, ושבכל הקשור לענייני הלב תמצאי את עצמך מול אמא, שודאי תייעץ לך, תחבק ותדע לעודד ולמחות את דמעותייך ברגעים הקשים. עליי לשתף אותך, קטנה. אני ואביך איננו מכירים עוד, ופחדי הגדול ביותר הוא שבעת שיפגשני וילמד להכירני מחדש, לא יזכור את אחותו אלא יראה בי מכרה, מישהי שרגשותיו מנותקים כלפיה. לאחר שנים כה רבות של ניתוק, מטרידה אותי המחשבה שאביך לא ירצה שילדיו והוא יחלקו זכרונות עם לסבית. כן, זו אני. תהיות לגבי חינוכך לקבלת השונה חולפות במוחי כמעט תמיד בעת שאני משחררת אותך מהתא הנעול. מי נמצא שם ללמדך כי אין לגנות את האחר, כי אם לחבקו ולאמצו, ומי יודע, אולי אפילו לשאוב ממנו ידע, לקבל ממנו אהבה. ואהבה, יקירתי, היא המהות של כולנו. יום אחד, כשתגדלי, אני מקווה שתעשי מאמץ ותטרחי לחפש אותי. שם ושם משפחה יספיקו, תמיד אהיה רשומה בספר הטלפונים ו-144 תמיד יוכלו לספק לך את מספר הטלפון שלי. תמיד אקבל אותך בברכה. עד אז, אני מניחה שנפגש פעמים רבות ולא נזהה האחת את השניה, כיוון שאני נוהגת לבקר באזור מגורייך די בקביעות. כל כך קרובה, אך כל כך רחוקה. ויחד עם זאת, עצם היותי רחוקה לא מהווה אינדיקציה לגבי האהבה העצומה שאני חשה כלפייך. אולי יום אחד כן אאזור את האומץ ואדע להתמודד עם הסיטואציה המאיימת הזו. כולי תקווה שכן. המילים הללו יכתבו פעם אחת ולעולם לא שוב. הן חוזרות אל התא, רק שבניגוד לשאר המחשבות עלייך, הן לא יצאו משם עד היום בו תשבי מולי, אם בכלל. ממני.
מכתב לנעם שלום קטנה. את ודאי לא זוכרת אותי. דעי לך שזה בסדר ואינך אשמה בדבר. את המעט שאני זוכרת ממך אני מקפידה לנעול בתא סגור בפאתי לבי, עד לרגעים הספורים בהם אני מרגישה שהכאב שאחוש בעת שאשחרר אותך שוב ואעלה אותך לתודעה יהיה נסבל. לימים תגדלי, תרכשי ידע והשכלה ותגלי שפעולה מהסוג שתארתי נקראת "הדחקה". ואני - אני בהחלט מדחיקה. בני אדם משתמשים בפעולה הזו כאשר הם מתקשים להתמודד עם סיטואציות מסויימות שגורמות להם כאב - הם פשוט מתכחשים אליהן, ומעדיפים להעמיד פנים שהן לא קיימות וזה, מסתבר, עוזר להם להמשיך הלאה ולהתקדם בחייהם איכשהו. לעתים הם אפילו עושים זאת שלא במודע. אני אגלה לך סוד נוסף – מבוגרים לא יודעים להתמודד עם העולם. למען האמת, הם בקושי יודעים להתמודד עם עצמם, אבל אני בטוחה שכשתקראי את המכתב הזה, תהיי גדולה דייך כדי לדעת בדיוק על מה אני מדברת וסביר להניח שתחווי חוויות דומות שימחישו לך את העניין טוב יותר, לצערי. אם אינני טועה, עלית לא מזמן לכתה א'. אני מנסה לדמיין אותך עם תיק ורוד שגודלו כפול משלך (מעניין אם את מאלה שנגררים עם עגלת הקניות הזו מאחוריהם, או שגם אותך אבא לוקח לבית הספר על האופנוע, כמו שהיה עושה לי. במחשבה שניה, אמא שלך ודאי לא מרשה. לא נורא, מתוקה. את בת של אופנוען מושבע ואני בטוחה שבמהרה יבוא יום ואבא יקח אותך לטיולי שטח בשבת), פוסעת לך לאיטך בדרך לבית הספר, תוהה לגבי העפרונות הצבעוניים בקלמר ומשננת ביחד עם אמא את אותיות האלף-בית. בכל כתה מגיע הרגע בו כל תלמיד מתבקש לכתוב או לספר על המשפחה שלו. אני לא יכולה שלא לתהות מה תספרי. יש לך אבא, אמא, אח גדול, אולי גם אחים קטנים שאיני יודעת על קיומם (המחשבה הזו מעבירה בי צמרמורת). יש לך סבא, סבתא ועוד סבא אחד. הסבתא השניה נפטרה כמה חודשים אחרי שנולדת, ככה ודאי סיפרו לך. יש לך הרבה דודים ובני דודים מצד אמא. וגם דודה אחת מצד אבא שאת לא מכירה. אולי ראית בתמונות ואולי שמעת סיפורים אודותיה, אבל מעולם לא נפגשתן. היא אף פעם לא מתקשרת בימי ההולדת, לא מגיעה לביקור ואבא (כמעט?) לא מדבר עליה. את החלק האחרון ודאי לא תספרי. לא נעים להגיד שיש לך דודה שאת לא מכירה. את חושבת עליי לפעמים? אחיך מספר עליי כשאת שואלת, או שגם הוא בקושי זוכר? החיים הם לא קלים, קטנה. לא קלים. הגישה שלך תהיה זו שתשפיע בעיקר על איכות חייך. לאבא ולי יש גישה דפוקה. בבגרותך תגלי שאביך הוא אדם מופנם וסגור מאוד, ושבכל הקשור לענייני הלב תמצאי את עצמך מול אמא, שודאי תייעץ לך, תחבק ותדע לעודד ולמחות את דמעותייך ברגעים הקשים. עליי לשתף אותך, קטנה. אני ואביך איננו מכירים עוד, ופחדי הגדול ביותר הוא שבעת שיפגשני וילמד להכירני מחדש, לא יזכור את אחותו אלא יראה בי מכרה, מישהי שרגשותיו מנותקים כלפיה. לאחר שנים כה רבות של ניתוק, מטרידה אותי המחשבה שאביך לא ירצה שילדיו והוא יחלקו זכרונות עם לסבית. כן, זו אני. תהיות לגבי חינוכך לקבלת השונה חולפות במוחי כמעט תמיד בעת שאני משחררת אותך מהתא הנעול. מי נמצא שם ללמדך כי אין לגנות את האחר, כי אם לחבקו ולאמצו, ומי יודע, אולי אפילו לשאוב ממנו ידע, לקבל ממנו אהבה. ואהבה, יקירתי, היא המהות של כולנו. יום אחד, כשתגדלי, אני מקווה שתעשי מאמץ ותטרחי לחפש אותי. שם ושם משפחה יספיקו, תמיד אהיה רשומה בספר הטלפונים ו-144 תמיד יוכלו לספק לך את מספר הטלפון שלי. תמיד אקבל אותך בברכה. עד אז, אני מניחה שנפגש פעמים רבות ולא נזהה האחת את השניה, כיוון שאני נוהגת לבקר באזור מגורייך די בקביעות. כל כך קרובה, אך כל כך רחוקה. ויחד עם זאת, עצם היותי רחוקה לא מהווה אינדיקציה לגבי האהבה העצומה שאני חשה כלפייך. אולי יום אחד כן אאזור את האומץ ואדע להתמודד עם הסיטואציה המאיימת הזו. כולי תקווה שכן. המילים הללו יכתבו פעם אחת ולעולם לא שוב. הן חוזרות אל התא, רק שבניגוד לשאר המחשבות עלייך, הן לא יצאו משם עד היום בו תשבי מולי, אם בכלל. ממני.
