../images/Emo20.gif
הלכתי במהירות בצעדים גדולים, ממשיכה קדימה בראש מורם, מגלגלת את העיניים למעלה ועוצמת חזק, חשתי שאם לא אעצום אותן אני עלולה להתפוצץ. שמעתי אותה מאחוריי, היא צעקה המון משפטים לא מובנים, או שאולי לא טרחתי לנסות ולהבין אותם, הרי בסופו של דבר לא היה אכפת לי ממנה, בלשון המעטה. "זונה בת זונה!" את זה דווקא שמעתי. עמדתי במקומי לרגע, דמעות של כעס עולות ומאיימות לפרוץ מתוך עיניי. נשמתי עמוק. אני די בטוחה שהוריד הכחלחל ששוכן דרך קבע במצח שלי החל לקפץ ולהצהיר על קיומו. הבטתי אחורה. היא נשארה עומדת, נטועה במקומה. מחכה למשהו, תגובה כלשהי מצדי. חזרתי על צעדיי במהירות רבה, אף יותר מזו שהלכתי בה קודם לכן. התקרבתי אליה בדממה, ארבעה צעדים, שלושה צעדים, שניים, ובבא היד שלי מורמת ולופתת את גרונה בחוזקה. היא הביטה בי במבט מבועת, לרגע לא מעלה בדעתה עד לאן אני מסוגלת להגיע. עיניי מביטות בה בגועל, יורות ברקים של זעם. אגלי זיעה כיסו את מצחי. דחפתי אותה קדימה, חשה את כאבה, יודעת שלבטח ישאר סימן מאצבעותיי אבל לא אכפת לי. שתיחנק, מגיע לה. הקיר שמאחוריה עצר אותה, כבר לא היה לה לאן לברוח, הצללים סביב סגרו עליה, וכך גם כף ידי, סוגרת על צווארה עוד ועוד. היא מביטה בעיניי בתחינה כמו חיה כלואה ואני, אני כבר לא רואה, לא מרגישה אפילו את הבעיטה שניסתה לשלוח אל רגלי. כשהחלה לחרחר הסרתי ממנה את ידיי. היא השתעלה וניסתה לנשום, מבוהלת אף יותר מהציפיה לבאות. תפסתי בחולצתה והדפתי אותה אל הקיר בעוצמה. התקרבתי אל אוזנה ולחשתי "מי זונה?" דמעות זלגו מעיניה. היא ניסתה לדבר ומשלא הצליחה החלה להתייפח. הסטירה לא אחרה לבוא. ראשה הוטל הצידה בחוזקה, רגליה כשלו והיא מעדה. אחזתי בה בחוזקה, מייצבת אותה ככל האפשר ושאלתי שוב "מי זונה?" "אני..." לחשה כמעט בלי קול. הרמתי את ידי בכוונה לסטור לה שנית. האינסטיקט הורה לה להתחמק, אך כתוצאה מכך הטיחה ראשה בקיר. הדמעות גאו בעיניה הכחולות. ממקום מרוחק, עמוק בתוכי, צצו רחמים והלמו בי לרגע קל והטראנס שהתחולל בתוכי שקט. שניה אחר כך רצף תמונות איומות הציף אותי שוב וסטירה נוספת נחתה על לחיה הבוערת. נערתי את ראשי, מנסה להסדיר את מחשבותיי. תשלטי בעצמך. "מי זונה?" שאלתי בשלישית, נועצת בעיניה מבט קר וחודר. על מי אני עובדת. השליטה כבר עברה ממני והלאה. יכולתי לראות כיצד נשמתה נאכלת, לרגע אחד התענגתי כל כך מעצם המחשבה שאני רומסת את גאוותה, את רגשותיה, את מהותה, בדיוק כמו שעשתה לי. "אני." אמרה בקול והחלה לבכות. "לא שמעתי!" נהניתי להתעלל בה, בחיי. "אני! אני זונה, אני!" צעקה. "אני זונה מלוכלכת, זונה בת זונה..." קול בכיה הפך לגעיות שונות ומשונות. היא נפלה לקרקע ולא עצרתי בעדה. עמדתי שם, מסתכלת עליה בבוז ורחמים, תוהה מה לכל השדים והרוחות מצאתי ביצור הזה שמתרפס כעת למולי, ברכיה מקופלות והיא מתייפחת, מכונסת בתוך עצמה וממלמלת, "אני, אני..." התכופפתי אליה והרמתי את סנטרה, ניסיתי להביט בעיניה ומשהסבה את פניה ממני אחזתי בו בתקיפות, מונעת ממנה לזוז. היא עצמה את העיניים בחוזקה, ממשיכה לבכות. "תפקחי את העיניים," אמרתי בקול יבש. "תפקחי אותן!" הרמתי קולי וטלטלתי את פרצופה משסירבה להיענות לבקשתי. היא הביטה בדממה עמוק בעיניי, שערה סתור, פניה רטובות ומלוכלכות ולחיה בוערת מכאב. "לעולם, לעולם!" אמרתי לה. "אל תתקרבי אליי." בכל מילה שהוצאתי מפי הרגשתי כיצד השנאה ממלאת את עיניי, מכלה את גופי, כיצד היא משחירה את החלק הקטן ההוא בתוכי שנקרא "אנושיות". עצמתי את עיניי וזעקה איומה פרצה מגרוני. התחלתי לרוץ משם. רצתי עוד ועוד, הגשם מרטיב את כולי והקור מקפיא את עצמותיי. עצרתי לנוח לרגע, מתנשפת מהמאמץ. לפתע, העולם כמו הסתובב, כנראה שהתעלפתי. הדבר הבא שזכור לי זה שפקחתי את עיניי. "היי מותק," נשקה ברוך על מצחי ושאלה בחשש "עוד חלום?" "זה לא יכול להמשך כך," קמתי מהמיטה והתחלתי להתלבש. "מה?" שאלה בתדהמה. "לאן את הולכת?" "לא מוכנה להשלים עם זה. מצטערת. אני אאסוף את הדברים שלי מחר. לא רוצה איתך שום קשר יותר." נעלתי את הנעליים. היא הביטה בי, דוק של דמעות עולה בעיניה. "אמרנו שנתחיל מחדש, לא? מה קרה למאמצים, למטרה, האהבה היא הכל, זוכרת?" לקחתי את התיק, דחפתי בתוכו את הארנק והסלולרי ובלי להביט בה פתחתי את הדלת ויצאתי. "האהבה היא לא הכל. ואני לא מסוגלת. שלום."
הלכתי במהירות בצעדים גדולים, ממשיכה קדימה בראש מורם, מגלגלת את העיניים למעלה ועוצמת חזק, חשתי שאם לא אעצום אותן אני עלולה להתפוצץ. שמעתי אותה מאחוריי, היא צעקה המון משפטים לא מובנים, או שאולי לא טרחתי לנסות ולהבין אותם, הרי בסופו של דבר לא היה אכפת לי ממנה, בלשון המעטה. "זונה בת זונה!" את זה דווקא שמעתי. עמדתי במקומי לרגע, דמעות של כעס עולות ומאיימות לפרוץ מתוך עיניי. נשמתי עמוק. אני די בטוחה שהוריד הכחלחל ששוכן דרך קבע במצח שלי החל לקפץ ולהצהיר על קיומו. הבטתי אחורה. היא נשארה עומדת, נטועה במקומה. מחכה למשהו, תגובה כלשהי מצדי. חזרתי על צעדיי במהירות רבה, אף יותר מזו שהלכתי בה קודם לכן. התקרבתי אליה בדממה, ארבעה צעדים, שלושה צעדים, שניים, ובבא היד שלי מורמת ולופתת את גרונה בחוזקה. היא הביטה בי במבט מבועת, לרגע לא מעלה בדעתה עד לאן אני מסוגלת להגיע. עיניי מביטות בה בגועל, יורות ברקים של זעם. אגלי זיעה כיסו את מצחי. דחפתי אותה קדימה, חשה את כאבה, יודעת שלבטח ישאר סימן מאצבעותיי אבל לא אכפת לי. שתיחנק, מגיע לה. הקיר שמאחוריה עצר אותה, כבר לא היה לה לאן לברוח, הצללים סביב סגרו עליה, וכך גם כף ידי, סוגרת על צווארה עוד ועוד. היא מביטה בעיניי בתחינה כמו חיה כלואה ואני, אני כבר לא רואה, לא מרגישה אפילו את הבעיטה שניסתה לשלוח אל רגלי. כשהחלה לחרחר הסרתי ממנה את ידיי. היא השתעלה וניסתה לנשום, מבוהלת אף יותר מהציפיה לבאות. תפסתי בחולצתה והדפתי אותה אל הקיר בעוצמה. התקרבתי אל אוזנה ולחשתי "מי זונה?" דמעות זלגו מעיניה. היא ניסתה לדבר ומשלא הצליחה החלה להתייפח. הסטירה לא אחרה לבוא. ראשה הוטל הצידה בחוזקה, רגליה כשלו והיא מעדה. אחזתי בה בחוזקה, מייצבת אותה ככל האפשר ושאלתי שוב "מי זונה?" "אני..." לחשה כמעט בלי קול. הרמתי את ידי בכוונה לסטור לה שנית. האינסטיקט הורה לה להתחמק, אך כתוצאה מכך הטיחה ראשה בקיר. הדמעות גאו בעיניה הכחולות. ממקום מרוחק, עמוק בתוכי, צצו רחמים והלמו בי לרגע קל והטראנס שהתחולל בתוכי שקט. שניה אחר כך רצף תמונות איומות הציף אותי שוב וסטירה נוספת נחתה על לחיה הבוערת. נערתי את ראשי, מנסה להסדיר את מחשבותיי. תשלטי בעצמך. "מי זונה?" שאלתי בשלישית, נועצת בעיניה מבט קר וחודר. על מי אני עובדת. השליטה כבר עברה ממני והלאה. יכולתי לראות כיצד נשמתה נאכלת, לרגע אחד התענגתי כל כך מעצם המחשבה שאני רומסת את גאוותה, את רגשותיה, את מהותה, בדיוק כמו שעשתה לי. "אני." אמרה בקול והחלה לבכות. "לא שמעתי!" נהניתי להתעלל בה, בחיי. "אני! אני זונה, אני!" צעקה. "אני זונה מלוכלכת, זונה בת זונה..." קול בכיה הפך לגעיות שונות ומשונות. היא נפלה לקרקע ולא עצרתי בעדה. עמדתי שם, מסתכלת עליה בבוז ורחמים, תוהה מה לכל השדים והרוחות מצאתי ביצור הזה שמתרפס כעת למולי, ברכיה מקופלות והיא מתייפחת, מכונסת בתוך עצמה וממלמלת, "אני, אני..." התכופפתי אליה והרמתי את סנטרה, ניסיתי להביט בעיניה ומשהסבה את פניה ממני אחזתי בו בתקיפות, מונעת ממנה לזוז. היא עצמה את העיניים בחוזקה, ממשיכה לבכות. "תפקחי את העיניים," אמרתי בקול יבש. "תפקחי אותן!" הרמתי קולי וטלטלתי את פרצופה משסירבה להיענות לבקשתי. היא הביטה בדממה עמוק בעיניי, שערה סתור, פניה רטובות ומלוכלכות ולחיה בוערת מכאב. "לעולם, לעולם!" אמרתי לה. "אל תתקרבי אליי." בכל מילה שהוצאתי מפי הרגשתי כיצד השנאה ממלאת את עיניי, מכלה את גופי, כיצד היא משחירה את החלק הקטן ההוא בתוכי שנקרא "אנושיות". עצמתי את עיניי וזעקה איומה פרצה מגרוני. התחלתי לרוץ משם. רצתי עוד ועוד, הגשם מרטיב את כולי והקור מקפיא את עצמותיי. עצרתי לנוח לרגע, מתנשפת מהמאמץ. לפתע, העולם כמו הסתובב, כנראה שהתעלפתי. הדבר הבא שזכור לי זה שפקחתי את עיניי. "היי מותק," נשקה ברוך על מצחי ושאלה בחשש "עוד חלום?" "זה לא יכול להמשך כך," קמתי מהמיטה והתחלתי להתלבש. "מה?" שאלה בתדהמה. "לאן את הולכת?" "לא מוכנה להשלים עם זה. מצטערת. אני אאסוף את הדברים שלי מחר. לא רוצה איתך שום קשר יותר." נעלתי את הנעליים. היא הביטה בי, דוק של דמעות עולה בעיניה. "אמרנו שנתחיל מחדש, לא? מה קרה למאמצים, למטרה, האהבה היא הכל, זוכרת?" לקחתי את התיק, דחפתי בתוכו את הארנק והסלולרי ובלי להביט בה פתחתי את הדלת ויצאתי. "האהבה היא לא הכל. ואני לא מסוגלת. שלום."
