[m 2 9]

../images/Emo20.gif

זו פעם ראשונה שלי בפורום ולצערי הרב אני מזדהה מאוד עם רגשות הכותבים כא, הם כאילו מדברים בשמי. עברו כבר כמעט 6 חודשים מאז שאבא שלי נפטר צעיר מדי, מוקדם מדי ומהר מדי. הפכתי ליתומה, כולה בת 28 - זה היה גילו שלו כשהוא הפך לאבא בזכותי. חויה זו מתעצמת עוד יותר בגלל העובדה שגם אני לא מכבר הפכתי לאמא. תחושת הבדידות היא אכן קשה ביותר, אמנם יש לי בעל, אמא ואחים, אך דוקא עם האנשים הכי קרובים לי אני לא יכולה לדבר על הכאב הכי גדול שלי שהוא למעשה הכאב המשותף של כולנו. איבדנו את ראש המשפחה עכשיו המשפחה מפורקת וכל אחד נשאר עם עצמו. גם עם חברים קרובים יש קושי במיוחד שהם לא חוו חויה כזו מעולם. כי מי שלא חוה אובדן לא יוכל להבין זאת לעולם כמו שגם אני לא תארתי לעצמי זאת לפני כן. הטראומה של המות והפתאומיות שלו רודפת אותי גם בחלומות בלילה וגם במחשבות ביום, הוא היה אדם בריא כל חייו, גם כשהיו לו מיחושים לא התלונן, אמנם הלך לרופאים, אך הם התעלמו, המשיך אפילו לעבוד ורק כעמדנו על כך שיעשו לו בדיקות מקיפות יותר (ויקרות לביה"ח)זה היה מאוחר מדי - היה זה סרטן במצב מתקדם ביותר ותוך חודש הוא הלך מאיתנו. אנא עיזרו לי אני במצוקה, לא מצליחה לתפקד ביום יום, רק מעל פני השטח נראה שהכל אצלי כרגיל, אך מעטה זה שברירי למדי. תודה

 

[tutida]

היי וסליחה שלא ראיתי את ההודעה שלך

הפרח בנושא הטעה אותי... אני מכירה את התחושות שתארת, אבל אצלי עבר זמן מה ואני רוצה לעזור. חווית מוות פתאומי, ללא הכנות רגשיות, זו בעצם טראומה ולוקח זמן לעכל את מה שקרה. למרות זאת, החיים ממשיכים ויש בהם מטלות יומיומיות, זה גורם להרגשת הכפילות שאת מתארת כאן - מצד אחד ממשיכה כרגיל ומצד שני האובדן עדיין לא נתפס ויש תחושות קשות בבטן, אבל איך מתחילים לעכל? לכל אחד יש דרך שטובה עבורו, כדי שתדעי מה טוב לך, פשוט תנסי ותני לזה צ'אנס מסויים, אל תוותרי בקלות... למשל, דברים שאני עשיתי או שמעתי מאחרים, כמובן שאת יכולה לעשות במקביל: יוגה - בלי הרבה דיבורים, דרך הגוף, הנשימות, הריכוז-ממש קשה בהתחלה (לי לקח כמעט שנה עד שהתחלתי להירגע באמת). יש עוד חוגים טובים, אני לא ניסיתי פשוט - פילאטיס וכדו'. קבוצת תמיכה - לפעמים מתארגת קבוצה עם מנחה בתשלום. תהיי זהירה ולכי לפי המלצות או תחושת הבטן שלך, כי יש גם בתחום הזה שרלטנים. שיחות - עם תרפיסט, יכול להיות פסיכולוג/ית או עובד/ת סוציאלי/ת. מישהו שקשוב במלואו ומכוון ע"י עיצות שימושיות. יהיה קשה לאדם קרוב אלייך להקשיב בשלווה, בגלל המעורבות הרגשית, וגם את לא תמיד תרגישי נוח לדבר על הכל. יומן - בדומה לשיחות, את פותחת את ליבך ותוך כדי תגלי דברים ותשחררי דברים. והבונוס הנוסף, לאחר זמן מה, כשתפתחי את היומן, לא תאמיני שזה מה שעבר עלייך, ככל שעובר זמן, משתנים דברים אצלנו וזה מנחם לזכור, אפילו אם זה גורם לנו לדמוע. משפחה - לרגע התפרקתם, אבל אתם יכולים לנסות לאחד מחדש, לתמוך ולנצור את זכרו של ראש משפחתיכם. את יודעת, אני חושבת שככל שקרובים יותר למי שמת, הוא ממשיך להיות זה שעוזר בתקופת האבל. חלק ממנו ומגישתו, נשאר בתוכינו, מעודד שהוא עדיין קיים - בתוכינו. חברים - כולם חוו או יחוו מוות, זה מקיף אותנו וזה חלק מהחיים. כואב להגיד שזה טבעי שהורה מת, כואב שכל כך מוקדם... ניסיתי לחשוב על כמה אופציות טובות לעכל ולעבד את האובדן, לא הכל תמיד זמין, אבל חלק נמצא שם כל הזמן. מאחלת לך המשך התמודדות והתחזקות מוצלח!