../images/Emo20.gif
מילים, מילים ועוד מילים. ערימות על גבי ערימות של מילים, כמו שקים של תפוחי אדמה המונחים על הדוכנים בשוק. גדולות, כבדות, ומרירות מבפנים. פעם, ואולי בעצם גם עכשיו, מילים היו בשבילי הדבר הכי נפלא שקיים. כאילו נוצרו במיוחד למעני. נשלחו על מנת לעזור לי להראות את עצמי בפני העולם. כעת השתנו פני הדברים במידה מסויימת. מה שבאמת מפחיד אותי זה הכוח האדיר שמסתתר מאחוריהן. כל מילה הופכת לדו משמעית, כל הברה מתפרשת באופן שונה. והטון, שמכתיב את הרגש כביכול. מילים לא מעבירות רגשות, נקודה. כמו שאומר השיר, "מילים לא אומרות מאום". ובכל זאת אנחנו מאמינים וחיים את חיינו על פי המילים. והנשמה נקרעת בגלל מילה קטנה אחת, שטומנת בחובה כל כך הרבה. הפגיעה כל כך קשה. לעתים נדמה שזה רק אצלי... ולפתע אני חשה אבודה ללא המילים שלי. משבר אמון, היתכן? מה לעזאזל אני עושה? ומה הקטע באהבה בכלל, למה תמיד הכל מסתבך בסופו של דבר? תמיד נוצרת מלחמה בין הצד שאיתה לבין הצד שאיתך. הצד שכולו היא והצד השני, הקטן הזה, שכולו אני ושטורח להזכיר לי שאחרי ולמרות הכל אני עדיין אני, אחת שלמה ולא חצי מזוג. האחד צועק "זה עכשיו או לעולם לא, אל תוותרי על עצמך" והשני זועק "זה עכשיו או לעולם לא, את מוכרחה לזרום. להשתחרר. לתת לעצמך להרגיש." אז איך, תסבירו לי, איך לכל הרוחות תמיד מקשיבים לצד שאיתה? יש שיקראו להם ה"לב" וה"הגיון". ובכל זאת אינני בטוחה. והקולות רועמים בתוכי, יוצרים אנדרלמוסיה עצומה בנשמתי. מה אעשה? למי אקשיב? במי אבחר? היצרים והרגש גואים בכל וריד ועורק בגופי ומאידך, המוח עומד להתפוצץ. קצת קשה לישון עם כל הרעש. בדממה מזוייפת אלך לחפש לי שקט נפשי. גם אם רגעי, לפחות אדע שניסיתי הכל. וגם עכשיו, לאחר שרוקנתי את מחשבותיי, עדיין איני בטוחה שאמרתי הכל, או בכלל. הרי מילים לא אומרות מאום.
מילים, מילים ועוד מילים. ערימות על גבי ערימות של מילים, כמו שקים של תפוחי אדמה המונחים על הדוכנים בשוק. גדולות, כבדות, ומרירות מבפנים. פעם, ואולי בעצם גם עכשיו, מילים היו בשבילי הדבר הכי נפלא שקיים. כאילו נוצרו במיוחד למעני. נשלחו על מנת לעזור לי להראות את עצמי בפני העולם. כעת השתנו פני הדברים במידה מסויימת. מה שבאמת מפחיד אותי זה הכוח האדיר שמסתתר מאחוריהן. כל מילה הופכת לדו משמעית, כל הברה מתפרשת באופן שונה. והטון, שמכתיב את הרגש כביכול. מילים לא מעבירות רגשות, נקודה. כמו שאומר השיר, "מילים לא אומרות מאום". ובכל זאת אנחנו מאמינים וחיים את חיינו על פי המילים. והנשמה נקרעת בגלל מילה קטנה אחת, שטומנת בחובה כל כך הרבה. הפגיעה כל כך קשה. לעתים נדמה שזה רק אצלי... ולפתע אני חשה אבודה ללא המילים שלי. משבר אמון, היתכן? מה לעזאזל אני עושה? ומה הקטע באהבה בכלל, למה תמיד הכל מסתבך בסופו של דבר? תמיד נוצרת מלחמה בין הצד שאיתה לבין הצד שאיתך. הצד שכולו היא והצד השני, הקטן הזה, שכולו אני ושטורח להזכיר לי שאחרי ולמרות הכל אני עדיין אני, אחת שלמה ולא חצי מזוג. האחד צועק "זה עכשיו או לעולם לא, אל תוותרי על עצמך" והשני זועק "זה עכשיו או לעולם לא, את מוכרחה לזרום. להשתחרר. לתת לעצמך להרגיש." אז איך, תסבירו לי, איך לכל הרוחות תמיד מקשיבים לצד שאיתה? יש שיקראו להם ה"לב" וה"הגיון". ובכל זאת אינני בטוחה. והקולות רועמים בתוכי, יוצרים אנדרלמוסיה עצומה בנשמתי. מה אעשה? למי אקשיב? במי אבחר? היצרים והרגש גואים בכל וריד ועורק בגופי ומאידך, המוח עומד להתפוצץ. קצת קשה לישון עם כל הרעש. בדממה מזוייפת אלך לחפש לי שקט נפשי. גם אם רגעי, לפחות אדע שניסיתי הכל. וגם עכשיו, לאחר שרוקנתי את מחשבותיי, עדיין איני בטוחה שאמרתי הכל, או בכלל. הרי מילים לא אומרות מאום.
