ב ר ד ק י ס ט י ת
New member
../images/Emo20.gif
הגיס שלי פתח את המגירה האחרונה בשידת המגירות של אחותי, והוציא משם חבילה עטופה בנייר אריזה. "זה" הוא אמר לי בפתחו את העטיפה, "זה סט לבני נשים מאד מיוחד". הוא הוציא את החזיה והתחתון מאריזתם, והושיט לי אותם ליד. הם היו מקסימים ביופיים. עשויים ממשי, בעבודת יד, שוליהם מעוטרים בתחרה עדינה. תוית המחיר שהיתה עדיין מוצמדת אליהם הראתה מחיר אסטרונומי. "אחותך קנתה את זה בפעם הראשונה שנסענו לניו יורק, לפני 8 או 9 שנים. היא לא לבשה את זה אף פעם. היא שמרה את זה להזדמנות חגיגית ומיוחדת. ובכן, אני חושב שההזדמנות החגיגית המיוחדת הזאת הגיעה היום" הוא לקח ממני את הסט העדין, והניח אותו על המיטה, היכן שריכזנו את הבגדים אותם אנו לוקחים אתנו לחדר המתים,כדי להלביש בהם את אחותי בדרכה האחרונה. ידיו רעדו כשהוא סגר את המגירה בשידה, ואמר לי: "אף פעם אל תשמרי דברים להזדמנות חגיגית ומיוחדת! כל יום שאת חיה הוא הזדמנות מיוחדת!" זכרתי את המילים האלו לאורך כל מסע ההלוויה, וגם בימים שבאו לאחריה, כשעזרתי לגיסי ולאחייניתי לעבור את ימי האבל ולטפל בכל הנדרש לאחר החלל שהותירה אחותי במותה הלא צפוי. חשבתי על המילים האלו כשהייתי על המטוס שהוביל אותי חזרה אל ביתי. חשבתי על כל הדברים שאחותי הספיקה לעשות בחייה, מבלי לחשוב שהם היו מיוחדים או חגיגיים, ואני עדיין חושבת גם עכשיו על המילים האלו של גיסי. למעשה הן שינו את חיי כליל: עכשיו אני קוראת יותר, ועסוקה פחות בלנגב אבק. אני יושבת על המרפסת ונהנית מן הנוף מבלי להתרגש מהעשבים השוטים שצמחו בגינה. אני מבלה יותר זמן עם משפחתי ועם חבריי, ופחות זמן בפעילויות ציבוריות. ככל שאפשר אני הופכת את החיים שלי לחוויה שיש לנצור אותה, במקום לסבל שצריך לעבור דרכו. אני מנסה לאתר את הרגעים הקסומים ולטפח אותם. אני לא "שומרת" שום דבר: אנחנו משתמשים בכלי האוכל המהודרים ובקריסטלים שלנו בכל "הזדמנות מיוחדת" כמו למשל לחגוג ירידה של איזה חצי קילו במשקל, או פתיחה של סתימה בכיור, או הלבלוב של הפרח הראשון באביב. אני לובשת את הבלייזר המפואר שלי כשאני הולכת לשוק, אם מתחשק לי. התיאוריה שלי היא שאם אני נראית ומרגישה מצליחנית, קל לי יותר לזרוק מאה שקל על שקית קטנה של מצרכים מן המכולת מבלי להניד עפעף. אני לא שומרת שום בושם יקר להזדמנות מיוחדת - מה יש, המוכרים בכלבו והכספרים בבנק הם בעלי אף וחוש ריח הדיוק כמו חבריי המגונדרים הנפגשים במסיבות. "פעם",ו"בהזדמנות" הן מילים שיצאו מאוצר המילים שלי. אם זה משהו ששווה צפיה, שמיעה, או עשיה - אני רוצה לצפות בזה עכשיו, לשמוע את זה עכשיו, לעשות את זה עכשיו! אני לא יודעת מה אחותי היתה עושה כאן ועכשיו, לו ידעה שמחר לא תהיה כאן עוד, אותו מחר שכולנו לוקחים כל כך כמובן מאליו.. ויש את כל הדברים הקטנים האלה, שאם לא עושים אותם אז אחר כך מתעצבנים למה לא עשינו ועכשיו כבר מאוחר לעשות.. דברים כמו מפגש עם חברים שדחיתי ודחיתי או מכתב שהתכוונתי לכתוב ביום מן הימים ולא הגעתי אליו. או להגיד לבעלי ולבתי כמה אני אוהבת אותם, סתם כך ובלי כל סיבה. את כל אלה - אני מנסה לא לדחות, לא לשמור לאחר כך, לא להתאפק מלעשות שום דבר שיכול להוסיף צחוק ואושר לחיי ולחיי הקרובים אלי. ובכל בוקר, כשאני פוקחת את עיני, אני מזכירה לעצמי שהיום הוא הזדמנות חגיגית ומיוחדת - כל רגע, כל שניה, כל נשימה באפי, הם מתנה מיוחדת ונפלאה. אסור לבזבז אותם. *נכתב על ידי אן וולס, והתפרסם לראשונה ב"לוס אנג´לס טיימס"
הגיס שלי פתח את המגירה האחרונה בשידת המגירות של אחותי, והוציא משם חבילה עטופה בנייר אריזה. "זה" הוא אמר לי בפתחו את העטיפה, "זה סט לבני נשים מאד מיוחד". הוא הוציא את החזיה והתחתון מאריזתם, והושיט לי אותם ליד. הם היו מקסימים ביופיים. עשויים ממשי, בעבודת יד, שוליהם מעוטרים בתחרה עדינה. תוית המחיר שהיתה עדיין מוצמדת אליהם הראתה מחיר אסטרונומי. "אחותך קנתה את זה בפעם הראשונה שנסענו לניו יורק, לפני 8 או 9 שנים. היא לא לבשה את זה אף פעם. היא שמרה את זה להזדמנות חגיגית ומיוחדת. ובכן, אני חושב שההזדמנות החגיגית המיוחדת הזאת הגיעה היום" הוא לקח ממני את הסט העדין, והניח אותו על המיטה, היכן שריכזנו את הבגדים אותם אנו לוקחים אתנו לחדר המתים,כדי להלביש בהם את אחותי בדרכה האחרונה. ידיו רעדו כשהוא סגר את המגירה בשידה, ואמר לי: "אף פעם אל תשמרי דברים להזדמנות חגיגית ומיוחדת! כל יום שאת חיה הוא הזדמנות מיוחדת!" זכרתי את המילים האלו לאורך כל מסע ההלוויה, וגם בימים שבאו לאחריה, כשעזרתי לגיסי ולאחייניתי לעבור את ימי האבל ולטפל בכל הנדרש לאחר החלל שהותירה אחותי במותה הלא צפוי. חשבתי על המילים האלו כשהייתי על המטוס שהוביל אותי חזרה אל ביתי. חשבתי על כל הדברים שאחותי הספיקה לעשות בחייה, מבלי לחשוב שהם היו מיוחדים או חגיגיים, ואני עדיין חושבת גם עכשיו על המילים האלו של גיסי. למעשה הן שינו את חיי כליל: עכשיו אני קוראת יותר, ועסוקה פחות בלנגב אבק. אני יושבת על המרפסת ונהנית מן הנוף מבלי להתרגש מהעשבים השוטים שצמחו בגינה. אני מבלה יותר זמן עם משפחתי ועם חבריי, ופחות זמן בפעילויות ציבוריות. ככל שאפשר אני הופכת את החיים שלי לחוויה שיש לנצור אותה, במקום לסבל שצריך לעבור דרכו. אני מנסה לאתר את הרגעים הקסומים ולטפח אותם. אני לא "שומרת" שום דבר: אנחנו משתמשים בכלי האוכל המהודרים ובקריסטלים שלנו בכל "הזדמנות מיוחדת" כמו למשל לחגוג ירידה של איזה חצי קילו במשקל, או פתיחה של סתימה בכיור, או הלבלוב של הפרח הראשון באביב. אני לובשת את הבלייזר המפואר שלי כשאני הולכת לשוק, אם מתחשק לי. התיאוריה שלי היא שאם אני נראית ומרגישה מצליחנית, קל לי יותר לזרוק מאה שקל על שקית קטנה של מצרכים מן המכולת מבלי להניד עפעף. אני לא שומרת שום בושם יקר להזדמנות מיוחדת - מה יש, המוכרים בכלבו והכספרים בבנק הם בעלי אף וחוש ריח הדיוק כמו חבריי המגונדרים הנפגשים במסיבות. "פעם",ו"בהזדמנות" הן מילים שיצאו מאוצר המילים שלי. אם זה משהו ששווה צפיה, שמיעה, או עשיה - אני רוצה לצפות בזה עכשיו, לשמוע את זה עכשיו, לעשות את זה עכשיו! אני לא יודעת מה אחותי היתה עושה כאן ועכשיו, לו ידעה שמחר לא תהיה כאן עוד, אותו מחר שכולנו לוקחים כל כך כמובן מאליו.. ויש את כל הדברים הקטנים האלה, שאם לא עושים אותם אז אחר כך מתעצבנים למה לא עשינו ועכשיו כבר מאוחר לעשות.. דברים כמו מפגש עם חברים שדחיתי ודחיתי או מכתב שהתכוונתי לכתוב ביום מן הימים ולא הגעתי אליו. או להגיד לבעלי ולבתי כמה אני אוהבת אותם, סתם כך ובלי כל סיבה. את כל אלה - אני מנסה לא לדחות, לא לשמור לאחר כך, לא להתאפק מלעשות שום דבר שיכול להוסיף צחוק ואושר לחיי ולחיי הקרובים אלי. ובכל בוקר, כשאני פוקחת את עיני, אני מזכירה לעצמי שהיום הוא הזדמנות חגיגית ומיוחדת - כל רגע, כל שניה, כל נשימה באפי, הם מתנה מיוחדת ונפלאה. אסור לבזבז אותם. *נכתב על ידי אן וולס, והתפרסם לראשונה ב"לוס אנג´לס טיימס"
