וסיפור הראי שנכתב ע"י חברה
"רבקה" קראה לי אמה מתוך המטבח, כבר בפעם החמישית לדעתי. "רבקה היכן את? גשי הנה אנו נוסעים בעוד דקות ספורות" אני באותו הזמן עמדתי מול המראה בחדרי, מראה שקיבלתי במתנה בכיתה ה`, בגיל שזה עוד בסדר לתת מראה במתנה, שזה לא נחשב סמל ראווה וגאוותנות. הדמות שבמראה מחזירה לי מבט זה רבע שעה, ילדה, או אולי נערה, בגיל העשרה, דקיקה ושבירה, העור בהיר ומקרוב אפשר להבחין בכחל כלי הדם שמתחת לעור. שערי אסוף, כבר כל כך הרבה זמן הוא אסוף בדיוק באותה צורה, אין לי שום עניין לשנות אותו, זה הרי ידוע שכך זה אצלנו- עד גיל בת מצווה שתי צמות, ילדה, ולאחר בת המצווה שתי הצמות השובבות הופכות לצמה אחת, ארוכה חמורה ומהודקת המסמלת לכל כי נערה זו היא בגיל המתאים לשידוך. כשיצאתי מן החדר הבחנתי בהמולה הרבה שהייתה בבית, אחיי הקטנים והגדולים התרוצצו לכל עבר, שיחקו או סידרו את חפציהם. אנחנו שמונה אחים במשפחה, אני השניה במספר אחרי שולי אחותי הבכירה. היום אנחנו עוברים דירה למקום שיהיה מעט מרווח יותר, ובדיוק היום גם נפל דודי למשכב בגלל מחלה והוא שוכב בבית החולים, בתפילת השחרית של הבוקר ביקשתי עליו שיירפא, הוא אדם טוב, שמח ומעניק. "רבקה גשי בבקשה למטבח" זו אמא. עומדת בין ארגזים לבושה בחלוק הבית שקנתה לפני שש עשרה שנה- ביום בו נולדתי- אצל שרה שנורמכר בחנות הבדים, שערה אסוף במטפחת צבעונית. כמובן אמי לובשת מטפחת זו רק בבית שכן אף אישה שמכבדת את עצמה בחברה שלנו לא תצא כך לרחוב, יש לאמי פאה חומה, ישנה ודהויה אותה היא לובשת כשיוצאת. מה צבע שערה של אימי? כשהייתי ילדה התערבנו בינינו הבנות, שולי ואני, אני טענתי כי שערה של אמה הוא חום כמו שלי ואילו שולי טענה כי הוא בלונדיני או לפחות בהיר מאד. ואיך נדע את האמת? הרי אימי מקפידה כל כך לכסות כל שערה מראשה, צדיקה, ונדמה כי סוגיה זו נשכחה זה מכבר הרי דעתה של שולי עוסקת בענייני חתונתה הקריבה ואינה מתעסקת ב"הבלי ראשי" כך היא נוהגת לקרוא בחיבה לחלומותיי ודמיונותיי. "גשי לבית החולים לבקר את הדוד שמעיה, הוא חולה ואישתו ביקשה שמישהו יבוא לעזור לשמור על הילדים המתרוצצים בבית החולם, והיא אינה יכולה, במצבה, לאגור כוחות ולטפל בהם, ה` יעזור..." ניסיתי להתחמק מרוע הגזירה, אך דבר לא עזר, גם לא העובדה שחדרי לא היה ארוז כלל וכלל- "הרי את אינך יחידה בחדר! זהו חדר קטן ואיתך ישנות עוד שתיים, גם שולי וגם תהילה, הם יארזו את הדברים ומהרי לך, זהו דבר מצווה אין לסרב!" אימי עקשנית גדולה וכל מילה נוספת מיותרת. לבשתי את חולצת הפסים שלי, זו עם כפתורי הפנינה, כדי להרגיש יותר טוב, שאולי בכל זאת יהיה זה יום טוב, ויצאתי לדרך אוחזת בחוזקה בתיק העור החום שלי, שבו בקבוק מים קטן, ממחטת אף וספר תהילים. יוצאת לרחוב ומביטה לרצפה. מרצפות ואספלט מרצפות ואספלט, לצדדים אין טעם להסתכל ובוודאי לא להסתכל על האנשים, שיאמרו וודאי איזו נערה חצופה הטורפת במבטה את הרחוב וללא בושה מסתכלת בגברים. מעולם לא הבנתי עניין זה, הרי מה יש לי בגברים? מעולם לא החלפתי ולו מילה של חולין או טעות עם גבר שאינו מבני משפחתי, תפקידם ללמוד תורה, וזהו, כשיגיע הגיל אנשא לאחד מהם, ועד אז... אני מעדיפה שלא לחשוב על מה שאיני מבינה בו. לחיי מסמיקות מן המחשבות על העתיד והנה אני מגיעה לתחנה, מרימה עיניים מזהה פרצופים מוכרים. גברת טוכמן, מרים לווין שלומדת איתי, אבל היא מתפללת, אין להפריע לה, הנה גברת גרוסמן הנחמדה, היא אמה של חברתי הטובה ביותר-דינה. אני אוהבת את דינה וליבי נחמץ מגעגועים, שכן דינה רחוקה עכשיו, בברוקלין- מבקרת את משפחתה, למזלי היא תחזור ואז תפוג בדידותי, שוב יהיה לי את מי לחבק, את מי לאהוב, עם מי לדבר ולחלוק את אשר על ליבי. האוטובוס מגיע ואני עולה אליו כשמסביבי ענן מחשבות... כל המושבים מלאים, מה אעשה? הנה מושב פנוי אני מתיישבת בו, מסתכלת קצת מסביב, מולי יושבת אישה, או אולי נערה, שערה קצוץ עיניה כחולות, יפות וחודרות, היא מסתכלת עליי, עולה ממנה ריח קלוש של סיגריה. אני מסתכלת מן החלון ומנסה לחזור למחשבותיי, לעולם הדמיונות שלי, אך לשווא, מבטה של האישה היושבת מולי לא זז ממני, ועיניה כה חודרות, מבטה מביך אותי מבלי שאדע למה, ואני מרגישה שלחיי מסמיקות ומבטני עולה חמימות מרגשת לעבר הצוואר והידיים. הסתכלתי סביבי כדי לחפש אולי אמצא מקום אחר, להיחלץ מן המבוכה הזו, מן ההרגשה הזו שלא ידעתי מה היא. כנראה האישה הרגישה בכך שכן לפתע רכנה לעברי. "אני מצטערת" לחשה. הבטתי בה, היא הייתה יפה, אך שונה כל כך, מדוע שערה קצוץ? ומדוע היא מעשנת? בגדיה צמודים. כבשתי חיוך כי מראה הזכיר לי אותי כשבגיל שמונה דרשתי להתחפש לבן, ולמען תחפושת פורים הייתי אף מוכנה להקריב את שערי. איזה מזל כי נכנעתי ובחרתי בסוף במלכת אסתר... "על מה?" שאלתי אותה, היא החלה לגמגם על כך שהיא נועצת מבטים, הבנתי שגם היא מרגישה שלא בנוח ולאחר חילופי גמגומים מובכים של שתינו מצאתי לי מקום במושב סמוך ובניד ראש מתנצל חייכתי חצי חיוך ועברתי מקום.
אמונה שלל הבטחות שמעולם לא קוימו, מילים יפות שהושלכו לאוויר מתעופפות, מתפזרות בחלל כמו פיסות זכוכית קטנות וחדות, מסתחררות סביבי במהירות אדירה, עוברות דרכי בעוצמה. אחת אחת, הן פוצעות בבשרי, משאירות בי חתכים עמוקים. נוזל החיים זב מתוך עיניי, מתלכד עם מליחות הדמעות. אני עוד כאן, מבכה ביגון על האמונה שבטוהרם של בני האדם כל זאת בעודי ממשיכה ופוסעת דרך סבך הקוצים שבלבם, מנסה לחדור פנימה. החיים לא משתנים ואני עדיין קטנה ונאיבית. התקווה עודנה מפעפעת בתוכי, חיה ובועטת. מייחלת ליום שיגיע, בו תפסק האכזבה. הוכחה שהעקשנות משתלמת - שהאמונה שבי לא פצעה לשווא.
