האמנות והמדעים, עפ"י רוסו- טומאה או מוסר?
מבין הוגי-הדעות של תקופת ההשכלה בצרפת, עולה דמותו הכל כך שנויה במחלוקת של ז'אן-ז'אק רוסו שנחשב כבן סורר ומבקר חריף לא רק של הסדר החברתי הישן, אלא גם של החברה בעלת הערכים הקפיטליסטיים והמסחריים, שצברה תנופה בימיו. מי שמעיין בכתביו מתקשה להאמין שאלה נכתבו בידי אותו אדם מפאת הסתירות המרובות והדילמות המנוגדות שכל חיבור ומאמר מציג. ב"על האמנה החברתית" הוא קורא לארגונה מחדש של החברה על בסיס של שותפות פוליטית, מוסרית ורגשית הדוקה, להקמת קהילה אזרחית שבה ימומש אושרו של היחיד ע"י ציות מוחלט לחוק. בעוד ב"אמיל" ניתן לראות בספר הנ"ל כספר הדרכה לחינוך טבעי המנותק כליל מהחברה, המייעד לחנך את הנער לחיות בתוכה מבלי להיות חלק מהחברה. סתירות כאלה ואחרות ניתן למצוא בכתביו של רוסו, באחדים מחיבוריו נראה כאילו הוא מתנגד לעצם קיומה של החברה וקורא לחזור למצב הטבעי. ובאחרים מחיבוריו הוא טוען שהאדם הנו ייצור חברתי ומקומו בחברה בלבד. קשה בוודאות לדעת למה התכוון רוסו בהניחו הנחות מנוגדות כל כך, או שמא הן למעשה אותו טיעון רק מזוויות שונות? לכן לא לשווא חיבוריו וכתביו עוררו גל של ויכוחים פילוסופיים כאלה ואחרים. חלקם טענו שקיימת אחידות בכתביו של רוסו והסתירות המנוגדות לכאורה הנן טיעון מחשבתי אחיד, הוליסטי המובא מזוויותיו השונות. בעוד חלקם טענו שכתביו אינם מייצגים אחידות מחשבתית אלא רעיונות שונים ומנוגדים ומלאי סתירות. מנוגדים רעיונותיו ככל שיהיו, ללא ספק המאתגרים ביותר לאותה תקופה מעצם היותם שוברי כללים ונורמות, תמוהים וחדשניים. ז'אן-ז'אק רוסו ללא ספק היה אחד מהאנשים שהשפיע רבות על חלק ניכר מאוכלוסיית אירופה במאה ה- 18 . הוא באמת האמין ברעיונותיו וקיווה שלתפיסתו החינוכית תהא אוזן קשבת (מתישהו…). בנסותי להבין במקצת את רעיונותיו הפילוסופיים של רוסו, עניין אותי האספקט האסתטי מסיבות אישיות. איך התייחס רוסו לאמנות? האם האמנות היוותה בשבילו מכשול בדרך אל האושר האנושי? עפ"י חיבורו הפילוסופי "מסה על המדעים ועל האמנויות" עושה רושם שכן, אבל באם נעמיק בחיבורו הנ"ל נגלה שאצל רוסו הדברים אינם כפי שהם נראים. במאמרי הנ"ל אתמקד בעיקר בחיבורו הפילוסופי הראשון של רוסו ," מסה על המדעים ועל האמנויות", חיבור שזיכה אותו, כאמור, בפרסום מיידי כהוגה-דעות, חיבור שעוסק בהשלכות המוסריות של התפתחות האמנויות והמדעים באירופה מאז תקופת הרנסנס. רוסו בחיבורו ניסה לענות למעשה על שאלה שפרסמה האקדמיה של דיז'ון :" האם לתחיית האמנויות והמדעים השפעה מטהרת על המוסר?" בגורסו כי " הטבע יצר את האדם מאושר וטוב , וכי החברה משחיתה אותו והופכת אותו לאומלל" ( קובץ הווידויים כרך 1). רוסו עונה לשאלת האקדמיה וכותב חיבור הממקד אותנו בתחיית האומנויות והמדעים והקשר הבלתי מעורער שלהם עם המוסר. רוסו ככל הפילוסופים, ומראשיתה של הפילוסופיה בכלל, עוסק בשאלת השאלות – מיהו האדם המאושר?- האדם המוסרי . רוסו בוחן דרך שאלת האקדמיה האם האמנות תורמת לאדם להגיע למוסריות שתוביל אותו אל אושרו. לדבריו, רוסו כיוון את מאמרו ( ותשובתו לצורך העניין ), כך שיתאים ל"אדם ישר המודע לבורותו, ואשר איננו מפחית בשל כך מערכו העצמי" ( וידויים כרך 3 ). אבל לא נוכל להסיק לגבי בורותו של רוסו כי במאמר מתגלה הידע העמוק והמקיף שלו בהיסטוריה של אירופה ותרבותה. למעשה השאלה שהוא מתייחס אליה היא רחבה ומשמעותית הרבה יותר מזו שהציגה האקדמיה. הוא אינו מסתפק בבחינת השפעתם של האמנויות ושל המדעים על המוסר, אלא בוחן את השפעתם הרחבה יותר. כבר בתחילת חיבורו מדגיש רוסו את הקשר שקיים לדעתו בין מדע לבין פוליטיקה: "בעוד השלטון והחוק דואגים לביטחונם ולרווחתם של בני האדם המקובצים זה עם זה המדעים, הספרויות והאמנויות, עריצים פחות ורבי עוצמה אולי יותר, זורים זרי פרחים על שלשלאות-הברזל שאותם אנשים נתונים בהן, חונקים בהם את רגש החירות המקורית, שלשמה, כך דומה, נוצרו, מחבבים עליהם את שעבודם ויצרים מהם את מה שקרוי העמים המתורבתים…" (מתוך מאמרים, מאמר על המדעים והאמנויות, חלק ראשון , עמ' 32 ). אם כן, רוסו רואה באמנויות כאמצעי להשגת שליטה פוליטית בבני-האדם. האם זה אפשרי? האם פלך ניכר בתרבות האנושית שנראה לנו כל כך אסתטי, נקי, יפה, יכול להיות בעל השפעה עצומה על האנושות? על האמנות נכתבו תילי תילים של מאמרים בדבר השפעתה על המוסר ותפקידה בתרבות האנושית וכולם מסכימים שתפקיד האמנות בתרבות האנושית הוא עצום ואדיר ורוסו מסכים עימם, השאלה איזה תפקיד. לא לשווא עריצים ושליטים העריכו נכונה את היכולת האדירה של מדיית האמנות וניצלוה לתועלתן הפוליטית. קרל מרקס ואנגלס, אבות התורה המרקסיסטית שהושפעו מתורתו של רוסו, ייחסו חשיבות לאמנות וניסחו תורה שלמה בדבר "אמנות-עם" המשרתת את הפרולטריון ומכינה אותו ללאומיות ולמהפכה. לצערנו עדיין זכורה לנו אמנות-עם שכזו ששרתה עריץ באמצע המאה ה – 20 שהכיר בכוחה ובנה תעשיה שלמה סביב האמנות, ששרתה נאמנה את משטרו הנציונל-סוציאליסטי. קשה לי להאמין שלזה התכוון רוסו, אבל הוא בהחלט צדק בדבר כוחה של האמנות, מכאן נוכל להסיק שאין הוא שלל את האמנות אלא הכיר בכוחה וטען להשחתת המידות הטובות . אבל מה לגבי יצירות מופת של אמנים גדולים ששינו את פני המאה ? האם גם אלו תרמו לתהליך הכמעט דטרמיניסטי של השחתת המוסר? רוסו אינו מזלזל ביצירות המופת אבל הוא מסתכל מנקודת מבט הרבה יותר רחבה וטוען שאותם אמנים היו כחלק מהתהליך של ההידרדרות המוסרית. האמנים הפכו להיות היומרנים שבבני האדם. יצירות המופת זיכו אותם בגאווה בלתי רצויה ובהתייחסם אל עצמם כיותר מבן –תמותה רגיל.: "מבלים את חייהם בוויכוח על הראוי , על המידה הרעה והסגולה הטובה, וכי מתפלספים יהירים, החולקים לעצמם תהילות מלוא חופניים , כוללים את כל שאר העמים בכינוי מבזה: ברברים כלום אוכל לשכוח כי בתוך יוון עצמה קמה עיר-מדינה הנודעת בזכות בערותה המאושרת ובזכות תבונת חוקיה , אותה רפובליקה ששוכניה אלים-למחצה ולא אנוש?-כדי כך נדמו סגולותיהם הטובות נעלות על האנושי…" ( שם עמ' 41 ). … בחנתי את המשוררים, ואני רואה בהם אנשים שכשרונם מעורר את התפעלות שלהם עצמם ושל אחרים, הרואים עצמם חכמים והנחשבים לכאלה, ובאמת אינם חכמים כל עיקר." (שם עמ' 42 ).
כשאהיה יותר צלול אשים את דעתי לכך , יש זמן עד ה14 לנובמבר הבנתי). אני אנסה להשתתף בכל זאת , כשיגמר לי הלחץ , כדי לזכות בפרס של הערכות התפוזיות
המפנקות (את ספר המקלדת כבר קניתי באוגוסט 2006 ,ב65 שקל בסטימצקי, ולקח לי כמה חודשים טובים לקרוא אותו)
