אני מאמינה מאוד שבגיל הזה
הוא כבר מספיק מבין מה זה "אין". גם אצלנו מדי פעם הבחור (2.4) מנסה את שיטת ה"אני אבכה ונראה אם תשברו". אין מה לעשות- צריך עצבי ברזל, להיות עקשנים לא פחות ממנו (לפעמים זה ממש מרגיש תחרות מי עקשן יותר), להסביר שוב ושוב שלא יעזור לבכות כי אין (או כי לא מרשים, או מה שזה לא יהיה). אתן לך דוג' מהבוקר- לילדון שלי יש קיבעון לבקבוק מסויים. הבקבוק לא היה שטוף (והיה זקוק לזה ביותר
), אז הצעתי בקבוק זהה בצבע אחר. הוא, בקריזת בוקר, החליט שהוא רוצה ר--ק את הבקבוק הספציפי שלא זמין כרגע. הסברתי לו שאם הוא רוצה שוקו הוא יוכל לקבל אותו בבקבוק השני, ואם מתעקש על הבקבוק ההוא, לא יקבל כלום וזהו. היו בדיוק דקה וחצי של בכי עד שהבין שאני רצינית ונחשי איזה פלא.. פתאום זה לא כזה רעיון נורא לשתות שוקו מהבקבוק השני
בקיצור, מה שרציתי להגיד, זה שצריך להסביר הרבה, ועם הזמן הוא פשוט יבין שאמא ואבא רציניים ומילה שלהם זו מילה.. ולגמרי מסכימה עם קרן המנהלת- גם לי אין סבלנות לבכי "סתמי", והילד שלי יודע את זה היטב..