דעתי
את צוקדת. צריך ללמד ילדים לשחק לבד. אין ספק שיש ילדים שזה בא להם טבעי, אבל מהנסיון שלי - הרבה ילדים, ובעיקר בכורים, צריכים שילמדו אותם. מה שאני עושה זה תהליך מאוד הדרגתי - בהתחלה משחקים ביחד ואז אמא מפסיקה שניה (=כמה דקות) בשביל פיפי\קפה\להכין אוכל\לקפל כביסה (צריך תירוץ שישמע לגיטימי, אבל לא מספיק אטרקטיבי בשביל להפסיק את המשחק). שכחתי - זה חייב להיות עם דברים שאפשר גם לבד. נגיד - לוטו זה מבאס לבד, אבל בובות, מדבקות, קוביות - הכל דברים שאפשר לעשות גם לבד. את יכולה לעודד מרחוק, לשבח על המשחק לבד. לתת לה לבד כמה דקות. אבל חשוב מאוד לחזור. אם היא יודעת שאת תחזרי בקרוב אז היא לא תרגיש צורך לחפש אותך. אפשר להאריך מעט את משחק הזמן שהיא משחקת לבד, אבל להיזהר לא לעבור גבול מסויים של איבוד סבלנות ואמונה שלה בך (בנושא זה). בשלב השני - את איתה על השטיח, אומרת לה מפורשות שאת כאן אבל עושה משהו אחר - קוראת ספר, רואה חדשות. משהו. תני לה להיות לבד במשחק, תעני לה כשהיא שואלת\מתייעצת, אבל זה היא לבד, ואת בפירוש יכולה להגיד שאת תיכף תתפני. ==== יצא לי נאום ארוך ואז חזרתי להודעה שלך וראיתי את גילה. תקחי בחשבון שמשחק לבד זה משהו נלמד, זה מגיע עם הזמן ושנתיים וקצת זה צעיר. זה זמן מצוין להתחיל את העבודה על התהליך, אבל צריך להתאים את הציפיות לגיל, וזה לא גיל שהייתי משאירה לבד יותר מידי או מצפה ליכולת הזאת. כן הייתי מצפה להצליח ללכת לעשות פיפי בלי ליווי או שהיא תעסיק את עצמה לפרקי דקות קצרים, אבל הדגש הוא על קצרים. 5 דקות פה, 7 דקות שם. לא יותר.