בהודעות - חלק ב':
_____________ לונה הייתה "הפרופסורית המפוזרת" האולטימטיבית – הייתה לה מכונית מוגלגית רגילה, עם כמה תוספות מוזרות שרק מדענית-מכשפה מסוגה יכולה הייתה להתקין, שלא לדבר על להפעיל. מלבד המכשירים המוזרים הללו, שררה במכונית הקטנה אנדרלמוסיה סטריאוטיפית במיוחד. "המצאת משהו חדש היום?" שאלה הרמיוני, לאחר שהתמקמה במושב שלצד הנהג. "לא ממש. ואת? קיטלגת ספר חדש היום?" החזירה לה לונה. הרמיוני חייכה. זה היה ריטואל קבוע. הן הפכו לחברות קרובות מאוד בשנים שחלפו, וכבר הכירו זו את חייה ועבודתה של זו היטב. "שמעת מנוויל לאחרונה? יש לך מושג אם הוא מתכנן לבקר השנה?" שאלה הרמיוני. "לא נראה לי. אין לו הרבה מה לחפש פה לאחרונה, את יודעת." נוויל חי כבר למעלה מ-8 שנים בארה"ב. מחקריו בתחום מחלות פסיכיאטריות חשוכות מרפא קנו לו מוניטין הן בקרב הקהילה הקסומה, והן בקרב מוגלגים. הוא עבר לעבוד בארה"ב, ולאחר שנים ספורות הצטרפה אליו סבתו, ובהמשך הוא העביר את הוריו לביה"ח הטוב ביותר בארה"ב למחלות ופציעות קסומות, ביה"ח "סיילם ממוריאל". "ואת?", שאלה לונה, "שמעת משהו מהוויזלים?" "רק ממולי. הבנתי שהם היו בבית הקברות בבוקר, באזכרה הרשמית. את יודעת שאני..." "לא אוהבת את האירועים האלה. כן, אני יודעת." "אני לא יכולה לשאת את המבטים. כולם יודעים שהיינו שם באותו לילה, לונה. זוכרת את הפעם ההיא שניסו לראיין אותנו לעיתון? אין לי כוח לזה. אחרי כמה פעמים זה פשוט... פשוט נמאס לי, לא תכננתי ללכת היום, את יודעת. חשבתי שזה יהיה יותר קל עם השנים, אבל זה לא." "לא", אמרה לונה. "לא, זה באמת לא. הזמן מקל על הכאב, אבל רק מגביר את הגעגוע." כעבור מספר דקות היא עצרה את הרכב והביטה בהרמיוני. " הגענו. את מוכנה?" "לא. אבל בואי נלך." לונה והרמיוני פסעו לאיטן אל קברו של הארי, שנקבר לצד הוריו. על קברו הייתה חריטה בצורת מכת-ברק, ומתחתיה נכתב "מת כדי להציל את העולם". כמה בנאלי. וכמה נכון. "לא הבאנו פרחים", מלמלה הרמיוני. "פרחים סתם נובלים", אמרה לונה. "יש לי משהו טוב יותר". והיא שלפה מתיקה שרשרת עשויה פקקי שעם. הרמיוני חייכה. "זוכרת כמה הצחיקו אותו שרשראות השעם שלי?" חייכה לונה. "אז כשמצאתי אחת באיזו תיבה ישנה לפני כמה חודשים, ידעתי שאני חייבת להביא לו אותה. אולי הוא מסתכל עלינו עכשיו ממקום כלשהו וצוחק?" הרמיוני צחקה, והניחה את זרועה על כתפה של לונה. "אני כ"כ שמחה שאת כאן איתי..." ןלפתע הפך צחוקה לבכי חרישי. לונה חיבקה אותה וליטפה את שיערה, והן התרחקו מעט והתיישבו על ספסל. לונה הביטה בקברים הרבים סביב, וחשבה על השמש השוקעת, מזג האוויר הנעים, ועל כמה כל זה אירוני ולא הגיוני. זה מעולם לא היה הגיוני. היא התבוננה בקבריהם של לילי וג'יימס, ולאחר מכן בזה של הארי. אחר פנתה להביט בחברתה הטובה. "הרמיוני... את קולטת שעברו כבר עשר שנים?" הרמיוני החזירה לה מבט. הן התבוננו זו בעיני זו. והן שתקו. ___________ סוף חלק א'.
מצורף הפיק בקובץ, ואני כבר מעלה אותו גם בהודעות. מקווה לכתוב את הפרק הבא בקרוב. תהנו
