Pure SilenCe
New member
../images/Emo18.gif רק לומר...
טריגר רציני תודה לכל מי שהחזיק לי אצבעות ולאלו שהדליקו עבורי נר וחשבו. לכל עשרות הודעות ה- SMS שהציפו אותי עם איחולי הצלחה. לכל הבנות שהיו איתי בוועדות והחזיקו לי את הידיים שרעדו, [דובונית, מיכלי, לי, מישהי, ילדונת], שלא וויתרו ולא התייאשו. מצטערת שנמנעתי מלהכנס ולכתוב מה קרה בהמשך, לא הייתי מסוגלת. וועדה אחת עברתי ואני אדע תוצאות רק בעוד זמן מה, עם השניה, המיידית והקריטית, זו שאמורה הייתה לחרוץ את גורלי, היה לי הרבה יותר קשה. ממש סבלתי שם. בכיתי והתחננתי. אמרו לי שיחזירו לי תשובות תוך שלושה ימים. עברתי סופ"ש מאוד קשה. לא קל להמתין כך שלושה ימים. ביום ראשון בצהריים קיבלתי תשובה שלילית. מונעים ממני את הדבר שעתיד להציל את חיי. והכל באשמת הכחשתי. תמיד תמכתי בהגשת בקשה לטיפול ובקבלתו. אנני עיוורת. אני יודעת גם על הדחיות. נדחתי מאחר וסירבתי להכיר במה שככל הנראה הוא המציאות שכולם צווחים ברקע ואני אוטמת אוזניים. אנורקסיה. אני לא רואה עצמי כזו. לכן הדחיה. לכן הכישלון. ואם הייתי מבינה ומודה? היו מקבלים אותי? לא יודעת. מרגע קבלת התשובה משהו בתוכי התרסק לרסיסים. איבדתי את האמונה, את התקווה, את הרצון ואת מעט הכוח שעוד היה בי, זה שבו הטעינו אותי כל אוהביי. איבדתי את עצמי. הנה אני מחייכת עכשיו. אבל מתה מבפנים. הלכתי לאיבוד. מארץ האיבודים שממנה לא חוזרים. המחשב בבית שלי מת וגם לא אוכל להכנס בשבוע הקרוב. וככה מרגישה שגם אתכם לקחו לי במובן מסויים. מצטערת שלא הגבתי לעשרות המסרים שקיבלתי. רק עתה ראיתי אותם. גם אני לא בבית ואין לי כוח כרגע להגיב, כשהמחשב יחזור מתיקון אולי.. אבל תודה שחשבתם עלי ולא שכחתם. סליחה שהתעכבתי עד עתה. אני כרגע אצל לי, עד מחר. תורנות בייביסיטר עושים לי. כבר הייתי במצבים קשים ויצאתי מהם, גם כשאז שלא היה מה שיש לי היום, תמיכה ענקית יותר, נרחבת יותר, הבנה וקבלה. היום יש לי את כל זה אבל מרגישה קשה יותר מאי פעם. הפעם הפחד לאכזב גדול יותר וכלפי יותר אנשים. הפעם כבר אני לא צעירה. הפעם אני חוששת שלא ייגמר בטוב. כבר שנתיים אני נמנעת מלכתוב על עצמי בפורום ופתאום מרגישה שהכל רוצה לפרוץ החוצה, לצרוח לכם מה עובר עלי. מה קרה פתאום? הייתי בסדר. אני בסדר. למה הם אומרים ככה עלי? אני לא אנורקטית. לא ייתכן שהגעתי למצב הארור הזה שוב. אני פשוט לא. אני לא חדשה בעסק ואם הייתי כזו הייתי מבחינה לבד. ורבים איתי, ועם כל ההבנה - כל הזמן צועקים או בוכים, או כועסים.. ואני כבר לא בטוחה שאני צריכה להמשיך את הויכוח הזה. חוזרת על הדברים והציניות שהייתה שלי פעם - עכשיו צוחקת עלי. לא מאמינים לשום מילה שאני מוציאה מהפה. חוקרים. ואני בורחת. בורחת מהם.. לשם.. מעצמי.. ברחוב לבד בלילה.. והם רוצים להחזיר אותי לאשפוז... אני לא. אני לא. אני לא. - רדו ממני כבר. אבל ירדתי עוד השבוע. נשקלתי הבוקר. חשכו עיניי. אני לא חדשה במחלה הארורה הזו. אני מכירה ויודעת. איך זה שאני לא רואה מה שהם אומרים? המשקל דיבר היום. אמר את דברו. אין צל של ספק. לו הייתה זו מישהי אחרת על המשקל - הייתי מייד מאשפזת אותה. אז איך זה שאני לא רואה במראה את מה שהמשקל אומר לי? ובכלל אני רואה דברים אחרים לגמרי. ונגעלת. ואיך זה שאני לא רואה בעיניים שלי את מה שצועקים לי? ואיך זה שכבר לא מאמינים לי ואפילו נדמה שהתייאשו? מה יהיה איתי? "להתראות, שלום זה לא נגמר, זה רק הסוף" סליחה חג שמח לכם אולי גם לי? אבא, סליחה
טריגר רציני תודה לכל מי שהחזיק לי אצבעות ולאלו שהדליקו עבורי נר וחשבו. לכל עשרות הודעות ה- SMS שהציפו אותי עם איחולי הצלחה. לכל הבנות שהיו איתי בוועדות והחזיקו לי את הידיים שרעדו, [דובונית, מיכלי, לי, מישהי, ילדונת], שלא וויתרו ולא התייאשו. מצטערת שנמנעתי מלהכנס ולכתוב מה קרה בהמשך, לא הייתי מסוגלת. וועדה אחת עברתי ואני אדע תוצאות רק בעוד זמן מה, עם השניה, המיידית והקריטית, זו שאמורה הייתה לחרוץ את גורלי, היה לי הרבה יותר קשה. ממש סבלתי שם. בכיתי והתחננתי. אמרו לי שיחזירו לי תשובות תוך שלושה ימים. עברתי סופ"ש מאוד קשה. לא קל להמתין כך שלושה ימים. ביום ראשון בצהריים קיבלתי תשובה שלילית. מונעים ממני את הדבר שעתיד להציל את חיי. והכל באשמת הכחשתי. תמיד תמכתי בהגשת בקשה לטיפול ובקבלתו. אנני עיוורת. אני יודעת גם על הדחיות. נדחתי מאחר וסירבתי להכיר במה שככל הנראה הוא המציאות שכולם צווחים ברקע ואני אוטמת אוזניים. אנורקסיה. אני לא רואה עצמי כזו. לכן הדחיה. לכן הכישלון. ואם הייתי מבינה ומודה? היו מקבלים אותי? לא יודעת. מרגע קבלת התשובה משהו בתוכי התרסק לרסיסים. איבדתי את האמונה, את התקווה, את הרצון ואת מעט הכוח שעוד היה בי, זה שבו הטעינו אותי כל אוהביי. איבדתי את עצמי. הנה אני מחייכת עכשיו. אבל מתה מבפנים. הלכתי לאיבוד. מארץ האיבודים שממנה לא חוזרים. המחשב בבית שלי מת וגם לא אוכל להכנס בשבוע הקרוב. וככה מרגישה שגם אתכם לקחו לי במובן מסויים. מצטערת שלא הגבתי לעשרות המסרים שקיבלתי. רק עתה ראיתי אותם. גם אני לא בבית ואין לי כוח כרגע להגיב, כשהמחשב יחזור מתיקון אולי.. אבל תודה שחשבתם עלי ולא שכחתם. סליחה שהתעכבתי עד עתה. אני כרגע אצל לי, עד מחר. תורנות בייביסיטר עושים לי. כבר הייתי במצבים קשים ויצאתי מהם, גם כשאז שלא היה מה שיש לי היום, תמיכה ענקית יותר, נרחבת יותר, הבנה וקבלה. היום יש לי את כל זה אבל מרגישה קשה יותר מאי פעם. הפעם הפחד לאכזב גדול יותר וכלפי יותר אנשים. הפעם כבר אני לא צעירה. הפעם אני חוששת שלא ייגמר בטוב. כבר שנתיים אני נמנעת מלכתוב על עצמי בפורום ופתאום מרגישה שהכל רוצה לפרוץ החוצה, לצרוח לכם מה עובר עלי. מה קרה פתאום? הייתי בסדר. אני בסדר. למה הם אומרים ככה עלי? אני לא אנורקטית. לא ייתכן שהגעתי למצב הארור הזה שוב. אני פשוט לא. אני לא חדשה בעסק ואם הייתי כזו הייתי מבחינה לבד. ורבים איתי, ועם כל ההבנה - כל הזמן צועקים או בוכים, או כועסים.. ואני כבר לא בטוחה שאני צריכה להמשיך את הויכוח הזה. חוזרת על הדברים והציניות שהייתה שלי פעם - עכשיו צוחקת עלי. לא מאמינים לשום מילה שאני מוציאה מהפה. חוקרים. ואני בורחת. בורחת מהם.. לשם.. מעצמי.. ברחוב לבד בלילה.. והם רוצים להחזיר אותי לאשפוז... אני לא. אני לא. אני לא. - רדו ממני כבר. אבל ירדתי עוד השבוע. נשקלתי הבוקר. חשכו עיניי. אני לא חדשה במחלה הארורה הזו. אני מכירה ויודעת. איך זה שאני לא רואה מה שהם אומרים? המשקל דיבר היום. אמר את דברו. אין צל של ספק. לו הייתה זו מישהי אחרת על המשקל - הייתי מייד מאשפזת אותה. אז איך זה שאני לא רואה במראה את מה שהמשקל אומר לי? ובכלל אני רואה דברים אחרים לגמרי. ונגעלת. ואיך זה שאני לא רואה בעיניים שלי את מה שצועקים לי? ואיך זה שכבר לא מאמינים לי ואפילו נדמה שהתייאשו? מה יהיה איתי? "להתראות, שלום זה לא נגמר, זה רק הסוף" סליחה חג שמח לכם אולי גם לי? אבא, סליחה
