../images/Emo18.gifפריקת עול
אני מתנצלת מראש על ההודעה הזאת. היא מלאה בתסכול, עצב ומרירות (מומלץ לא לקרוא כשמצב הרוח טוב). חזרתי הביתה. מעניין שככה אומרים את זה. מעניין כי זאת לא כל כך חזרה, כשחושבים היכן ביליתי את היומיים האחרונים (ואת רוב זמני, מאז כתה ט'). זה גם מעניין מפני שה"הביתה" הזה שמדברים עליו, הוא רק דירה מנוכרת בשכונה מוזרה בשם גבעת מרדכי. בכל מקרה, אני עכשיו פה. הגעתי ל"פה" הזה לאחר בילוי כשלושים שעות נפלאות עם תלמאים יקרים, שעתיים וחצי מתוכן - בקבלת שבת מדהימה שחברי נוער תל"ם הרימו (בכבוד!). לבשתי חצאית יפה וחולצה לבנה, כיביתי את הפלאפון, והלכתי (יחפה) לכל הנשמה. התפללתי ושרתי עם קהילתי וחבריי, ובסוף התחבקנו (רובנו) ובירכנו אחד את השני בשבת של שלום ומנוחה. התפללנו, שרנו, התחבקנו ובירכנו, כי זה חשוב לכולנו. כל אחד במידה, צורה וסיבה אחרת, אך זה חשוב. שמונה בערב. בעצם, אחרי. פתח לי באדישות את הדלת איש קטן בשם מיכאל רוגוף (“call me mike”). הכנסתי את עצמי פנימה וראיתי אותו זוחל-בעמידה מהסלון ל... אני כבר לא זוכרת לאן זחל. הסלון בקטסטרופה. על השולחן ערימות של מסמכים וספרים. במטבח, אחותי מתחילה להכין ארוחת ערב. נכנסתי ל"פה" הזה ונזכרתי. נזכרתי שכל ההתלבשוּת, התפילה, הקהילה, קידוש וייחוד השבת - כל זה שייך למקום אחר. אין כזה דבר פה. מה זה בכלל? למה זה בכלל? מי את? נכנסתי לפה ושמעתי את הדממה שמאפיינת את הדירה-המנוכרת-הזאת-בשכונה-המוזרה-הזאת-בשם-גבעת-מרדכי. זאת לא דממה של שבת שלום ומנוחה. זאת דממה יֶבֶשָה. והערב זה צרם לי באוזניים. אז הנה אני. במחשב. באינטרנט. בשבת. מה, היום שבת? וואלה. במקום הזה ששמעתי שקוראים לו בית, אפשר לחשוב שלא ידעו. אולי באמת לא ידעו, רק ראו אותי נכנסת אחרי השעה שמונה, לבושה חצאית וחולצה לבנה וחיוך. זה דבר נדיר – אז בטח שבת. "יאללה," הוא בטח אומר, "בואו נניח את ערימות המסמכים והספרים מתחת לשולחן, נדליק נרות, נשיר איזה שיר שבת של ביאליק, נקדש, בלה בלה בלה... נעשה את כל העסק." באמת תודה. תגיד, למי כל ההצגה הזאת? לך? למה, בגלל השיגרה של מסורת? איכפת לך בכלל? אורתודוקס-לשעבר? חילוני? מסורתי? רובוט? קליפה ריקה? זה מגעיל אותי. לראות מישהו מתעקש לשמור על מסורת שלגמרי חסרת כל משמעות מבחינתו. איזו מצחיקה אני. למה ציפיתי? מה, שאעבור את הדלת ואראה שולחן ערוך עם ארוחה מוכנה עליו, אמא, אבא ואחות לבושים יפה, עם ניצוץ בעיניים, מחכים לבת-המשפחה הרביעית שתחזור, כדי שיוכלו סוף סוף להתחיל את השבת? אז הנה אני. במחשב. באינטרנט. מדוכאת. מעוצבנת. על סף הבכי, אבל לא באמת. בשבת. מה, היום שבת? וואלה. זה כבר לא משנה. זאת לא שבת. זה לא בית. זאת לא משפחה. זאת לא אני. אין משמעות. סליחה.
אני מתנצלת מראש על ההודעה הזאת. היא מלאה בתסכול, עצב ומרירות (מומלץ לא לקרוא כשמצב הרוח טוב). חזרתי הביתה. מעניין שככה אומרים את זה. מעניין כי זאת לא כל כך חזרה, כשחושבים היכן ביליתי את היומיים האחרונים (ואת רוב זמני, מאז כתה ט'). זה גם מעניין מפני שה"הביתה" הזה שמדברים עליו, הוא רק דירה מנוכרת בשכונה מוזרה בשם גבעת מרדכי. בכל מקרה, אני עכשיו פה. הגעתי ל"פה" הזה לאחר בילוי כשלושים שעות נפלאות עם תלמאים יקרים, שעתיים וחצי מתוכן - בקבלת שבת מדהימה שחברי נוער תל"ם הרימו (בכבוד!). לבשתי חצאית יפה וחולצה לבנה, כיביתי את הפלאפון, והלכתי (יחפה) לכל הנשמה. התפללתי ושרתי עם קהילתי וחבריי, ובסוף התחבקנו (רובנו) ובירכנו אחד את השני בשבת של שלום ומנוחה. התפללנו, שרנו, התחבקנו ובירכנו, כי זה חשוב לכולנו. כל אחד במידה, צורה וסיבה אחרת, אך זה חשוב. שמונה בערב. בעצם, אחרי. פתח לי באדישות את הדלת איש קטן בשם מיכאל רוגוף (“call me mike”). הכנסתי את עצמי פנימה וראיתי אותו זוחל-בעמידה מהסלון ל... אני כבר לא זוכרת לאן זחל. הסלון בקטסטרופה. על השולחן ערימות של מסמכים וספרים. במטבח, אחותי מתחילה להכין ארוחת ערב. נכנסתי ל"פה" הזה ונזכרתי. נזכרתי שכל ההתלבשוּת, התפילה, הקהילה, קידוש וייחוד השבת - כל זה שייך למקום אחר. אין כזה דבר פה. מה זה בכלל? למה זה בכלל? מי את? נכנסתי לפה ושמעתי את הדממה שמאפיינת את הדירה-המנוכרת-הזאת-בשכונה-המוזרה-הזאת-בשם-גבעת-מרדכי. זאת לא דממה של שבת שלום ומנוחה. זאת דממה יֶבֶשָה. והערב זה צרם לי באוזניים. אז הנה אני. במחשב. באינטרנט. בשבת. מה, היום שבת? וואלה. במקום הזה ששמעתי שקוראים לו בית, אפשר לחשוב שלא ידעו. אולי באמת לא ידעו, רק ראו אותי נכנסת אחרי השעה שמונה, לבושה חצאית וחולצה לבנה וחיוך. זה דבר נדיר – אז בטח שבת. "יאללה," הוא בטח אומר, "בואו נניח את ערימות המסמכים והספרים מתחת לשולחן, נדליק נרות, נשיר איזה שיר שבת של ביאליק, נקדש, בלה בלה בלה... נעשה את כל העסק." באמת תודה. תגיד, למי כל ההצגה הזאת? לך? למה, בגלל השיגרה של מסורת? איכפת לך בכלל? אורתודוקס-לשעבר? חילוני? מסורתי? רובוט? קליפה ריקה? זה מגעיל אותי. לראות מישהו מתעקש לשמור על מסורת שלגמרי חסרת כל משמעות מבחינתו. איזו מצחיקה אני. למה ציפיתי? מה, שאעבור את הדלת ואראה שולחן ערוך עם ארוחה מוכנה עליו, אמא, אבא ואחות לבושים יפה, עם ניצוץ בעיניים, מחכים לבת-המשפחה הרביעית שתחזור, כדי שיוכלו סוף סוף להתחיל את השבת? אז הנה אני. במחשב. באינטרנט. מדוכאת. מעוצבנת. על סף הבכי, אבל לא באמת. בשבת. מה, היום שבת? וואלה. זה כבר לא משנה. זאת לא שבת. זה לא בית. זאת לא משפחה. זאת לא אני. אין משמעות. סליחה.
