נושא טעון

[עציון]

מצטער שלא יכולתי לקחת חלק בדיון

כי זה עתה חזרתי מהצפון הקר והמקפיא והוצאתי את יוני מהמוצב. מה, אני פראייר? שהילד שלי יקפא? שיהיה תחת איום חיזבללה? בשביל זה שלחתי אותו לצבא? אמרו לי שיהיה לו כיף. אז איפה הכיף? שהגעתי לשם היו עוד עשרות הורים שבאו לקחת אותם הביתה. רוצים שישרתו רק במרכז הארץ אבל גם זה בתנאי: שאם נחזיר את אשקלון אז שיועברו צפונה יותר..(עד שיגיעו חזרה למוצבים). ואיפה עמיר פרץ? למה הוא לא מגבה את ועדי ההורים לילדים בצה"ל? שבת שלום. (ולא להתרגז עלי. כי זה פשוט מגוחך מה שהורי המוצי פוצי עושים שם בזיקים).

 

[עננה של חוף]

../images/Emo6.gif

 

[oshiko]

../images/Emo6.gif../images/Emo45.gif

אצלנו עשו להם קודם קבלת שבת עם המפקד לפני שההורים לקחו אותם הביתה. כל ילד קיבל סיכת לוחם קטנה שהוא קישט במו ידיו.

 

[האילתית 2]

גדול. בהומור אך מאוד ד וחלק../images/Emo45.gif

 

[poli55]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gifאיתך לאורך הדרך

 

[שתו רק מים]

ואילו אני..

ממש לא אהבתי את התגובה הלועגת הזו. אמנם היו הורים שהגזימו. אתה אולי מצליח להתמודד יפה עם הדאגות שלך. אבל יש הורים שהרבה יותר קשה להם. זה לא מצדיק שילעגו להם.

 

[VASANA]

הנושא אכן טעון

ומהזווית ה"משפחתית" אני מבינה אותם, אם כי בנחרצות מתנגדת לצעדם!! כפי שסיפרתי, בנה של אחותי, שהתגייס בגיוס כל"צ - עובר טירונות בזיקים. בשבוע שעבר סיפר כי נפל פצמ"ר כ-700 מ' משער הבסיס, ואת כולנו שטפה אנחת-רווחה לאחר הנחשול הראשוני. להבנתי, העובדה שהם טירונים ולא קרביים מזינה את ההתרגשות של ההורים. מסכימה איתך, סמדר, ולא רק בעניין זה: בעוד מספר חדשים ישרת אלון בג'נין (זאת אני יודעת), ומה אני צפויה לעשות? אולי נארגן הסעה מרוכזת לאושיק, לאממאא לי ולעוד אמהות להחזירם הביתה, לחוף מבטחים?! איזו מין נורמה מנהיגים פה? התבכיינות? שירות אלקטיבי? "אבא שלי ידאג לי"? קשה לי עם זה מאד, כי גם אני רוצה לישון בשקט ובשלווה! את שירותו של הבן הבכור בלבנון חוויתי דרך לילות לבנים, ולא ממשי

ומי לא רוצה את הגוזלים מתחת לכנפיים?! אבל הוא התגייס לצבא, לצה"ל, לא לחיל האויר המלכותי של דנמרק או ווט אבר, ומשם הוא מגן עלי, עליך ועל החיל משוקולד שאמא באה לקחת אותו הביתה, למיטה החמה, בעורף הבטוח... חיחיחי... אם זה לא היה עצוב בטח הייתי מזמן מתגלגלת מצחוק... העורף הבטוח... אבל בכנות, לא באתי לפגוע באף אחד

רק מבקשת להרגיע את "ועד-ההורים" העתידי: תנו לחיילים למלא את תפקידם! צבא לא יכול לעבוד במתכונת של "ועד ההורים שותף בבניית תכנית-הלימודים, העסקת המורים ותנאי-הפרישה"... ולפרנסי המדינה הזאת, שעד אתמול היו עסוקים בצ'יפור כיסם המדולדל אני קוראת: אל תתנו לבומרנג של הרוזנבלומית להסיט אתכם מהקצאת משאבים מיידית לצרכי-מיגון!!!אבל מיידית, כי אין סיבה שאזרח או חייל יפגע בשל מחסור בהם!! מתנצלת מראש אם דברי נשמעים בוטים, אין בכוונתי לפגוע או להעליב איש. גם שכונת-גילה בירושלים וגם "לב דיזנגוף" בת"א נחשבים "מקום מסוכן". ותוספת לסמדר: יודעת שכיוונת את עיקר דברייך לנושא המעורבות><התערבות, אולם לא יכולתי להמנע מהתוספת.

 

[treeman]

בסה"כ היתה אמא אחת שהגיעה לזיקים,

היא התראיינה לכל ערוץ תקשורת בארץ,לדעתי גם בחו"ל, ומן הסתם גרמה ל"פאדיחה" לבת. אבל, היו הורים שדרשו ובצדק מיגון לטירונים. אני יודע שנעשו כמה פעולות שיושלמו ביום א' הקרוב, ואם לא תהיה פגיעה מדויקת חלילה על מאהל אז מיגון החיילים ישתפר בהרבה. אני מזכיר מדובר בטירונות 02 בנים ובנות, שנמצאים שבוע(הבנות) ושבועיים( הבנים) בצבא.

 

[סמדר בנ]

מעיון בעיתונים שונים

קראתי על לפחות שלושה מקרים שונים, זה גם לא משנה את עצם הענין. אם אני הייתי עשוה מעשה כזה, לא נראה לי שמישהי מהבנות שלי היתה מדברת איתי, שלא לדבר שהן בכלל לא היו מוכנות שאגיד להן מה לעשות. אני מסכימה איתך בהחלט שצריך למגן (ולא רק את בסיסי צה"ל - יש שם מספיק יישובים אזרחיים באיזור, קיבוצים, אשקלון וכד'). גם טירוני 02 עשויים להגיע בקרוב לשרת באיזורים מסוכנים. מהרגע שילד מתגייס, איש אינו מבטיח לו שלא יגיע למקום מסוכן, גם אם אינו לוחם. במקרה של נפילת קסאמים אין כל יתרון לחיילים קרביים על פני אחרים - אם אין מיגון הם פגיעים באותה מידה (אגב, גם לבסיסים של הקרביים אין מיגון). אני מאחלת שתהיה שבת רגועה ובטוחה לכולם

 

[האילתית 2]

איתך לא היו מדברות, אותי היו זורקים

מהבית ,ובצדק

 

[ima 3]

מסכימה לחלוטין

אני שומעת לפעמים מחברות מה קורה במערכת החינוך בגלל מעורבות יתר של ההורים, למרות שלדעתי יש חשיבות ותועלת למעורבות במידה. אבל בצבא?? לא לעניין.. מלבד כפי שכבר נאמר כשיש בעיות חריגות, או בעיות בריאות שלא מטופלות כראוי וכד' הוספתי לכם קריקטורה נחמדה באותו עניין..

 

[שתו רק מים]

טעוּן ולא בכדי

ראשית הרשו לי להדגיש: טירון אינו חייל שהוכשר להילחם. טירון הוא ילד ש"נכלא" על מנת לאלף אותו להיות חייל. בתור שכזה, בקו גבול החשוף לקסאמים הוא מהווה "ברווז במטווח". להציב את אתר האימונים הטרום ראשוניים הללו על קו האש זה משהו שקצת גובל בהפקרות. כי אין מה להשוות בין לוחם לבין טירון שלא יודע מהחיים שלו! אז הם קיבלו קסדות ואפילו אפודים להגנה. אבל אמרו להם לשים את זה בקיטבג. בינתיים הם משחקים בחיילים. עושים שמאל ימין ולומדים להגיד כן המפקד. מהרגע שמתריעים ועד הנפילה חולפות שניות בודדות. מי בכלל יכול להגיע למרחב המוגן בזמן? מי בכלל יכול להגיע לקסדה או לאיפוד בזמן?? כל הקטע הזה מופרך מיסודו. במהלך השרשור ראיתי טיעונים שערבבו בין הדאגה לטירונים לבין הדאגה לחיילים המשרתים כקרביים. אני מבינה את סערת הרגשות של הורים לחיילים קרביים, אבל באותה מידה הייתי מצפה מהם להבין את סערת הרגשות של ההורים לטירונים שבכלל לא אמורים להיות קרביים. אני כאמא לטירון בזיקים הייתי בהחלט בסערת רגשות. לו הייתי חושבת שהיו "נותנים לי" לקחת את הילד - אם הוא היה מסכים לבוא איתי (פחחח) - אולי גם אני הייתי בין ההורים שנסעו לשם לקחת בחזרה את הילד הבייתה. זה הדחף ההורי הבסיסי להגן על פרי הבטן שלנו! ולו הייתי חושבת שהילד שלי היה עושה מה ש"אגיד לו" (כבר 4-5 שנים קשה להגיד לו לעשות מה שאני הייתי רוצה שיעשה...) אולי זה גם היה חולף בראשי. אבל הילד שלי הוא ילד טוב ירושלים והאמת היא שגם אני... ובכל זאת.. אי אפשר להתכחש לתחושת הבטן שאומרת - שאין לי מושג איך אוכל לחיות עם עצמי לו משהו יקרה לילד שלי ואחשוב שיכולתי לשנות את הגורל הזה... כמו שאמר לי אבא אחד: "מוטב ילד חי אפילו בכלא מאשר ילד מת ועוד ס-ת-ם." אבל שני דברים גרמו לי לסגת מקו החשיבה הזה. 1. הבן שלי עבר את גיל 18 ואני לא יכולה להגיד לו מה לעשות. זכותו להחליט לחזור לבסיס. (והוא יחזור) 2. הבט"ר נמצא במקום שבו גם אזרחים גרים ולכן אין שום בסיס לטיעון שלי. אם אזרחים יכולים לגור שם כל השנה מי אני שאתלונן. לסיכום - להגיד לכם שהוקל לי? - אבל אז אשקר לכם. ואני לא יודעת לשקר.

 

[tikan]

עוד מחשבות בנושא

שלום לכולם...מכיוון שכבר דנתם בנושא בהרחבה אוסיף את שלי בקיצור 1. התקשורת (כמו תמיד...) הראתה את המקרה הקיצוני של אותה אם שבאה לבסיס. האם הספציפית הופיעה בכל ערוצי הטלוויזיה ובעיתונים, ומסמלת בעיני תגובה שחורגת מהפרופורציות. 2. אי אפשר באמת להשוות בין חייל בפעילות מבצעית ברמת סיכון מסויימת לבין טירון בטירונות כלל צה"לית שמשוכן בבסיס שאין בו חדרי ביטחון ואמצעי מיגון מספקים. 3. מפקדי הצבא צריכים להיות אחראים מספיק לקבל אחריות על העתקת הטירונות לבסיס אחר או מתן הגנה מספקת לשוהים בבסיס. 4. הורים לחיילים יכולים (ואפילו צריכים) להיות מעורבים בנושא. אבל המעורבות צריכה להיעשות באופן חכם שגם יחדיר תבונה בראשם של האחראים וגם ישמור על תקינות עם הילדים/חיילים.

 

[עננה של חוף]

הכל נכון אבלללללללל

כשנופל טיל, אין הבדל בין טירון לבין "לוחם" כפי שכתבת. אולי לוחם קולט יותר מהר את המצב מאשר טירון...זה הכל

 

[האילתית 2]

אבל הטיל נופל גם בשטח אזרחי

אז? שיפנו אזרחים?

 

[שתו רק מים]

הוא שאמרתי...

 

[שתו רק מים]

בוודאי. אבל גם פה יש אבל

בט"ר דומה יותר ליישוב מאשר לבסיס של לוחמים מהיבט הפשוט שהוא לא ערוך למצב כזה. ואין בו מספיק אמצעי מיגון.

 

[שתו רק מים]

יצא לי לחשוב הרבה על הדיון הזה

כי נדמה היה לי ש.. זה שנשארתי ללא מענה כאילו אמרתם לי פה: "נו טוב, היא לא ראויה לתגובה". אפשר להתווכח על התחושה הסובייקטיבית ובהחלט יכול להיות שאני טועה, אבל זו התחושה שאיתה נשארתי. התחושה הראשונית שלי הייתה: "טוב, זה פורום תמיכה להורים לחיילים קרביים/ פטריוטיים בלבד, אם מישהו קורא תיגר על המערכת הצבאית מקומו לא יכירנו." וגם חשתי שריבוי ההורים לחיילים קרביים פה נפגעו מהשורה שלי דלעיל שאליה בחרתי להשתרשר. ראשית, אם מישהו נפגע אני מתנצלת. בוודאי שלא זו הייתה הכוונה. אפשר אפילו לומר שבסערת הרגשות לא חשבתי עד הסוף. כבר נאמר נושא טעון.. נכון?! וכך לאחר הרהורים עם עצמי, הייתי רוצה להגיד לכם משהו אחר. כאדם שבע מקרי מוות במשפחה הקרובה (4 במספר אם אתם דווקא מתעקשים לדעת) ושְׂבַע פציעות קשות של יקיריו, כולל תהליכי שיקום ארוכים (עוד ארבעה, רק אחד מהם חופף בין שתי הרשימות..) אני מרשה לעצמי לדבר פה ולהגיד לכולם משהו שמתקשר להודעה הראשונה של סמדר: "גם לי נשמע מוגזם שהורים באים לקחת חיילים מהבסיס. אולי מחר אושיקו יסע לג'נין, שכם או השד יודע איפה להוציא את הבן כי יורים עליו, או שאממאא תאסור על שלושת הבנים לחזור ביום ראשון לבסיסים כי יש שם סכנה." אז סמדר וכל מי שמזדהה איתה: מוגזם או לא מוגזם, מי אני כי אשפוט? אני לא מכירה את סיפור חייהם ואת היכולת שלהם להתמודד עם דאגה. ואי אפשר להשוות שום דאגה(!) ושום כאב(!) לשום דאגה של מישהו אחר ולשום כאב של מישהו אחר. וכשהיינו באחת הפציעות בבתי חולים כל פצוע משווה את עצמו למצב נורמאלי של עצמו ולא לחומרת הפציעה של השני. כל כאב הוא כאב. כנראה שרק אדם שעבר דרגות שונות של כאב יכול להבין שאין להשוות כאב. כל דאגה היא דאגה. גם אם להורה לחייל קרבי יש אובייקטיבית יותר דאגות, זה לא בר השוואה. כי ילד מת הוא ילד מת גם אם הוא לא מת מוות הירואי. אז, לא, אני לא מפחדת לגעת בנושאים טעונים. והקטע הזה של הדיון בלגיטימיות לדאוג או בלגיטימיות לבטא בדרך זו או אחרת דאגות של מאן דהו מאוד מאוד הפריע לי. יש אנשים שאין לדעת מה סיפור חייהם ואין לשפוט את עוצמת הדאגות שלהם ואת התגובה שלהם. והלעג שקראתי פה בשרשור בטח לא במקום. בשורה התחתונה כולנו בני אדם.

 

[אמשל מילואימניק טחון]

חבל שנפגעת ../images/Emo24.gif

זאת בודאי שלא היתה הכוונה. לגיטימי שאת חושבת כך, אבל בהחלט לגיטימי שיש מי שחושבים אחרת. אף אחד לא בא לשפוט את החושבים אחרת, כי אי אפשר לשפוט. כל אחד ורגשותיו. יחד עם זאת, צריך לזכור ולהבין שצה"ל הוא לא גן ילדים, כפי שאמר בצדק קצין בכיר. אי אפשר להחליט "לקחת את הילד/ילדה הביתה" או "לא להחזיר אותם ביום ראשון". באותה מידה, צריך לזכור כי באזור שבו נפלו הפצמ"רים גרים גם אזרחים וילדים, שגם להם צריך לדאוג... בקיצור, נפתח דיון מתוך כוונה לשמוע ולהשתתף בדיעות. הדיעה שלך לגיטימית כמו של כל אחד אחר. אין צורך להראות שגם את או המשפחה נפגעתם ויש ביניכם פצועים, או חלילה הרוגים. אכן יצא שמרבית הדעות נטו דווקא לכיוון של גינוי ולעג לתגובות המוגזמות של ההורים הדואגים. אולי באמת בגלל שהורים לחיילים קרביים חיים עם המתח הזה והדאגה יום יום ולילה לילה.

 

[שתו רק מים]

אין לי ספק.

ואם היית קוראת אותי כאן היית רואה את הסייפא שלי: ואצטט משם את עצמי...

"שני דברים גרמו לי לסגת מקו החשיבה הזה: 1. הבן שלי עבר את גיל 18 ואני לא יכולה להגיד לו מה לעשות. זכותו להחליט לחזור לבסיס. (והוא יחזור) 2. הבט"ר נמצא במקום שבו גם אזרחים גרים ולכן אין שום בסיס לטיעון שלי. אם אזרחים יכולים לגור שם כל השנה מי אני שאתלונן." ובכל זאת, השרשור כולו היה בהחלט פוגע. למרות שאינני נמנית על אותם הורים שהגיבו "מוגזם", עדיין נפגעתי בשבילם, כי הבאתי את העמדה של 'להבין מניין הם מגיעים'. לצערי, אני כבר מבינה מה זה כאב ועוד כאב ועוד כאב.. אחד על גבי השני. במצב כזה את תמיד משווה את מצבך למצב היחסי היותר טוב שהיה לך קודם, ולא למצב היחסי של הזולת.