../images/Emo18.gif, חפירה.
נשים בהריון/חולי לב/סוכרת/סרטן/בעלי נכויות נפשיות/פיזיות, לטובתכם עדיף שלא תייגעו את נפשכם בלקרוא את החפירה הזו. סתם בא לי להשתפך כאן, פשוט החיים שלי הולכים במין ספלונטר לא ברור שמחודש לחודש רק הולך ומסתבך. אז זהו, אני בי"ב, וקשה לי להאמין שזו המציאות. עוד שנה תקופת הנעורים שלי הולכת להיגמר, וגם אם אני אלך לעתודה או אעשה משהו לפני צבא, כבר יהיו לי הרבה פחות הזדמנויות להפגש עם כל מיני אנשים במצבים שונים, ולעשות כל מיני דברים שרק בחודש האחרון כשהתסכלתי על עצמי לרגע מבחוץ, הבנתי שאני מטומטם שרק עכשיו התחלתי לעשות. אחד הדברים זה למשל לחפש חברה. משהו שכבר שנתיים חסר לי, ומעבר לכך, גם לא ממש חשבתי על המשימה הזו בתקופה הזו. פתאום התחלתי להסתכל על כל מיני בחורות שקרובות אליי (ידידות טובות/סתם בנות מהביצפר) ולנסות לראות אותן בתור בנות זוג שלי ולחשוב איך זה יסתדר. שבוע שעבר למשל הלכתי עם אחת כזו, יום לפני תחילת הלימודים להסתובב בקניון. היה לנו הכי מדהים בעולם. הספקנו לעשות בשעה וחצי כ"כ הרבה דברים שם (היינו במשחקייה שם, ואיזה ילד בן 12 בא והתחיל לקלל אותנו ולנסות לקרצץ לנו כי הוא כנראה חשב שאנחנו בגילו ובסוף אני פשוט נכנסתי להתקף צחוק מהטמטום שלו ואז בסוף התחלתי לצעוק עליו שיעזוב אותנו ושאנחנו לא חברים שלו וכל זה.. ואח"כ היינו בבאולינג, וישבנו לאכול והיה לנו ממש ממש כיף) ובכל זאת, אני לא יודע אם זה מתאים , ואם אני צריך לכפות על עצמי לצאת עם מישהי רק בגלל שהיא מסתובבת איתי ברגע נתון מצירוף מקרים מסוים. מעבר לכך, אני מרגיש מין תחושה מאוד משונה ומשתנה לגבי עד כמה אני מנצל את החיי םשלי כנער כמו שצריך. מצד אחד אני בקושי יוצא למסיבות, ולא כי אני לא נהנה בזה, פשוט החברים הטובים שלי הם כאלה שרובם לא אוהבים את זה ואז יוצא שגם אני לא הולך למסיבות. חוץ מזה, מוזר לי שאני כבר עוד מעט בן 18 ועוד לא עשיתי כל מיני דברים: לא עשיתי סקס (בסה"כ היה לי קשר אחד רציני בגיל 15), לא השתכרתי (בסה"כ טעמתי פעם אחת בירה באיזו מסיבה) ולא יצאתי לכל מיני מועדונים בת"א (בברבי למשל לא הייתי אפילו ששמעתי על מלא אנשים שקרובים אליי שהיו שם) מצד שני לפעמים כשאני מסתכל מהצד על כל מיני אנשים אחרים אז אני מגלה שיש עוד כל מיני חננות אחרות כמוני שחיים בבועה דומה לשלי. ולפעמים אני אפילו מרגיש שהמקרה שלי הוא פחות בעייתי משלהם. היום למשל הייתי במין אירוע של הצופים, ואח"כ הלכנו לאכול בגלידריה ליד, ופתאום הבנתי שאני לא כזה חי בתוך בועה כמו שחשבתי. ראיתי באותו זמן 4 סוגי אנשים שאני מכיר, באותו מקום, כשאת כל אחד אני מכיר ממקום אחר. היו שם את החבר'ה מהצופים שבאתי איתם, מישהו שהיה בביצפר שלי וסיים שנה שעברה ועבד בגלידריה בדיוק, מישהו שאיתי בקורס של הפסיכוקקה, ומישהי שידידה של מישהו שהיה החברה הכי טוב שלי פעם. כולם ישבו זה במרחק של מטר מזה, והחברים שלי מהצופים הסתכלו עליי כאילו שאני איזה מקובל שמכיר אנשים מכל חור. אח"כ כעבור רבע שעה ראיתי עוד מישהו שפעם למד איתי. פתאום הבנתי עד כמה העולם קטן וכמה אני שחקן בסרט הזה, ועד כמה לפעמים אולי יש לי צ'אנס לצאת מהבועה ולהתחיל לחיות כמו שאני כ"כ רוצה. ואין לי מושג אם אני סתם מברבר לכם במוח עכשיו מתוך העייפות, או שאולי לא סתם נמשכתי לשבת עכשיו כשעוד 4 וחצי שעות אני צריך להתעורר, ולכתוב לכם. אולי יש בעולם הזה איזה מין צופן שמכוון אותי לאנשהו. אולי בסוף איכשהו דברים מסתדרים ומתגבשים בצורה מסויימת שבסופו של דבר, תגרום לי להבין שעד כמה זה לא נכון שנראה לי שאיבדתי על הילדות שלי על ביישנות ועל זה שלא רציתי לצאת לכל מיני מקומות ואז לא היכרתי אנשים. אולי בסופו של דבר אני כן אחד מכולם וסתם חשבתי שאני איזה פליט חריג יוצא דופן שחי בשוליים. חוץ מזה יש לי גם את הבעיה של הלימודים. מצד אחד לפעמים אני מרגיש שהלימודים מעלים לי את האגו, ובגלל זה אולי אני החלטתי להעמיס על עצמי במגמות, כי אולי בזה אני טוב. מצד שני לפעמים אני יושב ופשוט לא מסוגל לחרוש, זה מייגע אותי ובאותם רגעים אני מבין עד כמה אני אולי לא כזה חרשן כמו שאני מתיימר להיות או מוצג בעיני אחרים. אז אני כבר לא יודע אם טוב לי להשקיע, או שבסוף דברים יקרו מעצמם. טוב, נראה לי שאני אזוז. אז המון סורי על החפירה ועל הייגון שעברתם עכשיו בלקרוא את השטויות האלה שיצאו לי מהמקלדת. אבל בכל זאת, תודה שהקשבתם לי ושאתם האנשים היחידים שבאמת שומעים ממני דברים מכזה עומק לב, ולא סתם דיבורים שטחיים יומיומיים, כמו אנשים אחרים, שבת'כלס אני אף פעם לא מרגיש שאני מסוגל לדבר איתם לעומק. אז לילה טוב, ו
על ההקשבה
נשים בהריון/חולי לב/סוכרת/סרטן/בעלי נכויות נפשיות/פיזיות, לטובתכם עדיף שלא תייגעו את נפשכם בלקרוא את החפירה הזו. סתם בא לי להשתפך כאן, פשוט החיים שלי הולכים במין ספלונטר לא ברור שמחודש לחודש רק הולך ומסתבך. אז זהו, אני בי"ב, וקשה לי להאמין שזו המציאות. עוד שנה תקופת הנעורים שלי הולכת להיגמר, וגם אם אני אלך לעתודה או אעשה משהו לפני צבא, כבר יהיו לי הרבה פחות הזדמנויות להפגש עם כל מיני אנשים במצבים שונים, ולעשות כל מיני דברים שרק בחודש האחרון כשהתסכלתי על עצמי לרגע מבחוץ, הבנתי שאני מטומטם שרק עכשיו התחלתי לעשות. אחד הדברים זה למשל לחפש חברה. משהו שכבר שנתיים חסר לי, ומעבר לכך, גם לא ממש חשבתי על המשימה הזו בתקופה הזו. פתאום התחלתי להסתכל על כל מיני בחורות שקרובות אליי (ידידות טובות/סתם בנות מהביצפר) ולנסות לראות אותן בתור בנות זוג שלי ולחשוב איך זה יסתדר. שבוע שעבר למשל הלכתי עם אחת כזו, יום לפני תחילת הלימודים להסתובב בקניון. היה לנו הכי מדהים בעולם. הספקנו לעשות בשעה וחצי כ"כ הרבה דברים שם (היינו במשחקייה שם, ואיזה ילד בן 12 בא והתחיל לקלל אותנו ולנסות לקרצץ לנו כי הוא כנראה חשב שאנחנו בגילו ובסוף אני פשוט נכנסתי להתקף צחוק מהטמטום שלו ואז בסוף התחלתי לצעוק עליו שיעזוב אותנו ושאנחנו לא חברים שלו וכל זה.. ואח"כ היינו בבאולינג, וישבנו לאכול והיה לנו ממש ממש כיף) ובכל זאת, אני לא יודע אם זה מתאים , ואם אני צריך לכפות על עצמי לצאת עם מישהי רק בגלל שהיא מסתובבת איתי ברגע נתון מצירוף מקרים מסוים. מעבר לכך, אני מרגיש מין תחושה מאוד משונה ומשתנה לגבי עד כמה אני מנצל את החיי םשלי כנער כמו שצריך. מצד אחד אני בקושי יוצא למסיבות, ולא כי אני לא נהנה בזה, פשוט החברים הטובים שלי הם כאלה שרובם לא אוהבים את זה ואז יוצא שגם אני לא הולך למסיבות. חוץ מזה, מוזר לי שאני כבר עוד מעט בן 18 ועוד לא עשיתי כל מיני דברים: לא עשיתי סקס (בסה"כ היה לי קשר אחד רציני בגיל 15), לא השתכרתי (בסה"כ טעמתי פעם אחת בירה באיזו מסיבה) ולא יצאתי לכל מיני מועדונים בת"א (בברבי למשל לא הייתי אפילו ששמעתי על מלא אנשים שקרובים אליי שהיו שם) מצד שני לפעמים כשאני מסתכל מהצד על כל מיני אנשים אחרים אז אני מגלה שיש עוד כל מיני חננות אחרות כמוני שחיים בבועה דומה לשלי. ולפעמים אני אפילו מרגיש שהמקרה שלי הוא פחות בעייתי משלהם. היום למשל הייתי במין אירוע של הצופים, ואח"כ הלכנו לאכול בגלידריה ליד, ופתאום הבנתי שאני לא כזה חי בתוך בועה כמו שחשבתי. ראיתי באותו זמן 4 סוגי אנשים שאני מכיר, באותו מקום, כשאת כל אחד אני מכיר ממקום אחר. היו שם את החבר'ה מהצופים שבאתי איתם, מישהו שהיה בביצפר שלי וסיים שנה שעברה ועבד בגלידריה בדיוק, מישהו שאיתי בקורס של הפסיכוקקה, ומישהי שידידה של מישהו שהיה החברה הכי טוב שלי פעם. כולם ישבו זה במרחק של מטר מזה, והחברים שלי מהצופים הסתכלו עליי כאילו שאני איזה מקובל שמכיר אנשים מכל חור. אח"כ כעבור רבע שעה ראיתי עוד מישהו שפעם למד איתי. פתאום הבנתי עד כמה העולם קטן וכמה אני שחקן בסרט הזה, ועד כמה לפעמים אולי יש לי צ'אנס לצאת מהבועה ולהתחיל לחיות כמו שאני כ"כ רוצה. ואין לי מושג אם אני סתם מברבר לכם במוח עכשיו מתוך העייפות, או שאולי לא סתם נמשכתי לשבת עכשיו כשעוד 4 וחצי שעות אני צריך להתעורר, ולכתוב לכם. אולי יש בעולם הזה איזה מין צופן שמכוון אותי לאנשהו. אולי בסוף איכשהו דברים מסתדרים ומתגבשים בצורה מסויימת שבסופו של דבר, תגרום לי להבין שעד כמה זה לא נכון שנראה לי שאיבדתי על הילדות שלי על ביישנות ועל זה שלא רציתי לצאת לכל מיני מקומות ואז לא היכרתי אנשים. אולי בסופו של דבר אני כן אחד מכולם וסתם חשבתי שאני איזה פליט חריג יוצא דופן שחי בשוליים. חוץ מזה יש לי גם את הבעיה של הלימודים. מצד אחד לפעמים אני מרגיש שהלימודים מעלים לי את האגו, ובגלל זה אולי אני החלטתי להעמיס על עצמי במגמות, כי אולי בזה אני טוב. מצד שני לפעמים אני יושב ופשוט לא מסוגל לחרוש, זה מייגע אותי ובאותם רגעים אני מבין עד כמה אני אולי לא כזה חרשן כמו שאני מתיימר להיות או מוצג בעיני אחרים. אז אני כבר לא יודע אם טוב לי להשקיע, או שבסוף דברים יקרו מעצמם. טוב, נראה לי שאני אזוז. אז המון סורי על החפירה ועל הייגון שעברתם עכשיו בלקרוא את השטויות האלה שיצאו לי מהמקלדת. אבל בכל זאת, תודה שהקשבתם לי ושאתם האנשים היחידים שבאמת שומעים ממני דברים מכזה עומק לב, ולא סתם דיבורים שטחיים יומיומיים, כמו אנשים אחרים, שבת'כלס אני אף פעם לא מרגיש שאני מסוגל לדבר איתם לעומק. אז לילה טוב, ו