../images/Emo18.gif-זה ארוך!!!!!!!!!! א-מיניות וטראומות:
א-מיניות, פוסט-טראומה, וכל מה שביניהם... נתחיל מהסוף – הגעתי סופית למקנה שזו טעות להגדיר א-מיניות כנטיה מינית. כולנו מסכימים ומסבירים כל הזמן שמיניות היא סקאלה. יש אנשים מיניים, יש אנשים מאוד מיניים ויש אנשים א-מיניים. ולכן יש כאן בפורום גם א-מיניים ברמות שונות. אין דבר כזה סקאלה בהומוסקסואליות. או שאתה כן, או שאתה לא (או שאתה גם וגם.. שזה אומר בעצם כן, אבל לא רק..) אם היינו עוד נטיה, מה ההגיון בשאלה האם א-מיני יכול להיות הומו? או בי? לכן, א-מיניות היא לא נטיה ועכשיו אני גם חושבת עוד יותר שהגיע הזמן לנתק אותנו מהקהילה הגאה ולצרף אותנו לאשכול שעוסק ביחסים ומיניות. כי זה מה שאנחנו. אנחנו מתעסקים במיניות. או יותר נכון, בהיעדר מיניות.. ואנחנו מתעסקים ביחסים, כי העדר מיניות משפיע על יחסים. ואם זו לא נטיה, אלא סקאלה עם עוצמות, למה שאי אפשר יהיה לשנות את העוצמות? וברור שעוצמות יכולות להשתנות לאורך החיים ולא רק כדבר מולד אלה גם מגורמים נפשיים ואף מתרגול של טכניקות כאלה ואחרות לרוב ממקורות של אמונה ורוחניות. אחרי הכל חז"ל בעצמם אמרו: איבר קטן לו לאדם: משביעו – רעב, מרעיבו – שבע. וכל בני האדם הולכים ונעשים א-מיניים בגילאים מבוגרים. זו בסה"כ סקאלה!!! עכשיו מה זה פוסט טראומה: (ציטוט מהספר של יורם יובל – סערת נפש) "ההגדרה המודרנית של תסמונת פוסט-טראומטית, כפי שהיא מופיעה ב-IV-DSM, ספר האבחנות של ההפרעות הנפשיות, היא תמצית של ידע בן כמאה שנים... תסמונת פוסט-טראומטית היא תסמונת העלולה להתפתח אחרי חשיפה לאירוע מזוויע, שכרוכה בו סכנת מוות או פציעה חמורה. התסמונת כוללת שלושה רכיבים המופיעים יחד: האירוע הטראומטי נחווה שוב ושוב על ידי זיכרונות מכאיבים, סיוטי לילה או פלשבקים, שהסובל חש בהם כאילו הוא חי מחדש את הטראומה. בה בעת, ובאופן ברדוקסלי, הסובל משקיע מאמצים להימנע מחשיפה לגירויים המזכירים לו את הטראומה. מדובר במאמצים מודעים ולא מודעים העלולים להביאו לניתוק מלא מן החברה ולהקהות את תגובותיו הרגשיות, כולל היכולת לאהוב. נוסף על כך מופיעים סימפטומים של התעוררות מוגברת, הכוללים נדודי שינה, רגזנות, דריכות יתר או נטייה לחרדה בעקבות גירויים קטנים ולא חשובים." אז אני לא מצפה שעכשיו באמת תבינו מזה. כי זו רק הגדרה. אני רק אנסה להסביר לכם איך זה יבוא לידי ביטוי במקרה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. אני אתחיל מדוגמא אישית שלי: בתקופה שהייתי בטיפול, עוד בהתחלה, באחת הפגישות הרופא המטפל שלי (הפסיכיאטר ההוא..) נעל את הדלת כדי שהמזכירה לא תפריע (היא נכנסה שניה קודם), כי הוא רצה לעשות איתי תהליך של דימיון מודרך. עכשיו דמיינו לכם את התמונה הבאה: אני בחדר קטן וסגור עם גבר. יש ביננו שולחן, אני מכירה אותו טוב (מהשכונה..) ולכאורה הכי סומכת עליו בעולם. אבל מה לעשות, לפוסט טראומה יש חיים משלה. אני נכנסתי להקף חרדה ברגע שהוא נעל את החדר. מאותו רגע, במקום להצליח לעבוד איתי בשקט ללא הפרעות חיצוניות, הוא לא הצליח לעבוד איתי בכלל בגלל הפרעות פנימיות. ישבתי שם בכסא אחוזת חרדה, מלאה כולי בהרגשה כאילו עוד שניה אני הולכת לעבור אונס. למה? ככה. והלב שלי עולה על אוטוסטראדה ואני מקבלת סחרחורת ובחילה ובמוח יש לי רק דבר אחד: זה רק מ'. את מכירה אותו. לא קרה כלום. הכל בסדר. תרגעי. זה רק מ' את מכירה אותו. לא קרה כלום. הכל בסדר. תרגעי. זה רק מ'. את מכירה אותו.. טוב, נראה לי שהבנתם את הרעיון.... ככה נראת תגובה לפוסט טראומה. הוא אפילו לא נגע בי. בטח שלא קיים איתי יחסים. אין בכלל קשר בהכרח ליחסים. כל מה שהוא עשה, היה לנעול את הדלת.. זו דוגמא למה שמכונה 'תגובת יתר'. יש גם את הצד השני של הפוסט טראומה. תגובת החסר. ההימנעות. וזה יראה ככה: בספר 'עכשיו אני' של מאיה ריד, היא מספרת איך היא נמנע מקיום יחסים עם בן-זוגה. בהתחלה היא אמרה לו: רק אחרי החתונה. מיד אחרי החתונה, היא היתה חייבת לעצור לאכול, כי היא היתה "ממש רעבה"... וכו'. עכשיו תסבירו לי איך כל זה קשור לא-מיניות? בכל מה שקשור לתקיפה מינית יש מושג אחר לגמרי 'מיניות כלואה' וכל מי שעברה טיפול בעקבות טראומה מינית מכירה את המושג הזה. מיניות כלואה, דומה למה שמאיה ריד מספרת בספר שלה. (ולמה שקראתי באין ספור הודעות של בנות שעברו תקיפה מינית ומעולם לא הזדהתי עם זה) היא לא אומרת" 'אני לא רוצה / זה לא מעניין אותי', היא אומרת: 'אני רוצה, אבל לא מסוגלת' וזה ההבדל הגדול!!! אנשים שעברו תקיפות מיניות ולא טיפלו בהם כראוי, יחושו את זה בחרדות, פחדים, סיוטים והמנעות מסקס. זה לא אומר שהם לא ירגישו שהם רוצים לקיים סקס. יש פה מישהו שמפחד מסקס?!? כי זה מדד הרבה יותר טוב לשאלה האם הוא מסתתר מאחורי הגדרה או לא. וכל פעם שמישהו נכנס לפורום וכתב הודעה שהיה בה שמץ של פחד, אני לפחות העלתי את הנושא. אז למה כן יכולה להתפתח א-מיניות כתוצאה מטראומה? הרי לכאורה, אם כל הענייין הוא פחד, אחרי טיפול זה צריך לעבור. מכירים את ההרגשה: יצא לי החשק? נגיד שמחכים הרבה זמן למשהו ועד שהוא מגיע כבר לא מרגישים חשק? אז אותו הדבר יכול לקרות גם כאן: הלך החשק. ואם הוא הלך, באמת הלך, במה האנשים האלה שונים מכם? בזה שהם לא נולדו כאלה, אלה איבדו את זה לאורך החיים? ומי אמר שאתם נולדתם עם זה? אולי גם לכם יצא החשק רק מאיזו סיבה? ומי בכלל יודע מה נרכש ומה מולד? מלימודי המעטים בביולוגיה, אני זוכרת שהשילוב בין תכונות נרכשות למולדות הוא די גבוה. הגנים שלנו בעיקר נותנים מסגרת ונטיות. החיים לוקחים אותנו בתוך אותה מסגרת בהתאם לנסיבות ומוציאים מתרדמתם נטיות מסוימות שאולי לא היו יוצאות אם לא היה קורה X. בהקשר הזה ראיתי הודעה של P019: למרות שההבנה שלנו את המוח מוגבלת עדין יש דברים שיודעים ויש דברים שמשערים. לדוגמה - אחד הדברים שיודעים זה שכשאדם נולד המוח שלא לא סיים להתפתח. חלק מההתפתחות של המוח מבוצעת אחרי הלידה תוך כדי התנסות בעולם שסביבנו. הגבולות בין "גנטי" ו"נרכש" - בעיקר בכל מה שקשור להתנהגות ממש לא ברורים. הדרך שאני תמיד תפסתי את זה: הDNA שלנו הוא מעין תבנית - למי שאוהב מכניקה קוונטית - אולי כמו ענן הסתברותי - כששני אנשים שונים עם DNA שונה חווים את אותו הדבר - הם יגיבו שונה - ע"פ הDNA שלהם - ואוסף הדברים שעברו עליהם עד נקודה זו. להגיד שדבר שהוא "נרכש" הוא ניתן לשינוי - כיוון שהוא נרכש נראה לי באופן כללי שגוי (לא מכירה מחקרים לכאן או לכאן - עם כל דורשי הביבליוגרפיה סליחה) לדעתי - וזו דעתי האישית, אני לא טוענת שיש לי הוכחות - הנטייה המינית של אדם היא בחלקה גנטית ובחלקה התפתחותית. איזה שהוא צרוף של הדברים יגרום לאדם להיות א-מיני. ולמי שלא הבין - אני לא מדבר על טראומות. אלה על אוסף של דברים וחוויות - שחלקם לא קשורות בכלל למין בשום צורה - שבצורה זו או אחרת השפיע על הקישורים הנוירולוגים במוח - והתוצאה הסופית היא א-מיניות. וכל זה, כנראה, בשנים המוקדמות לחיינו. אם אדם חווה טראומה ובגלל זה הוא אינו חש משיכה מינית - בהחלט, אני חושבת שכל הפורום יסכים כי הוא דבר ראשון צריך להתמודד אם הטראומה. אבל התעוררה אצלי שאלה שלדעתי התעלמנו ממנה. אם אחרי שאדם התמודד אם הטראומה - וכל מה שזה כולל - והוא עדין לא חש משיכה מינית - גם אם זה ברור כי זה כתוצאה מהטראומה (ניקח מקרה קיצון) - אבל, מה שזה לא יהיה שינה אותו כך שכבר אי אפשר לשנות חזרה - לא צריך להגדיר אותו גם כא-מיני?? ואני עונה: למה לעזאזל לא?!?!? ומי יכול בכלל לדעת שאתם לא כאלה בגלל X דברים שקרו לכם בחייכם? וזה מחבר אותי לתחילת ההודעה של P019. הניסיון לחלק את מה שאנחנו לגנטי ונרכש הוא כמעט בלתי אפשרי ברוב הדברים על אחת כמה וכמה בתכונות נפשיות ונטיות מיניות.
א-מיניות, פוסט-טראומה, וכל מה שביניהם... נתחיל מהסוף – הגעתי סופית למקנה שזו טעות להגדיר א-מיניות כנטיה מינית. כולנו מסכימים ומסבירים כל הזמן שמיניות היא סקאלה. יש אנשים מיניים, יש אנשים מאוד מיניים ויש אנשים א-מיניים. ולכן יש כאן בפורום גם א-מיניים ברמות שונות. אין דבר כזה סקאלה בהומוסקסואליות. או שאתה כן, או שאתה לא (או שאתה גם וגם.. שזה אומר בעצם כן, אבל לא רק..) אם היינו עוד נטיה, מה ההגיון בשאלה האם א-מיני יכול להיות הומו? או בי? לכן, א-מיניות היא לא נטיה ועכשיו אני גם חושבת עוד יותר שהגיע הזמן לנתק אותנו מהקהילה הגאה ולצרף אותנו לאשכול שעוסק ביחסים ומיניות. כי זה מה שאנחנו. אנחנו מתעסקים במיניות. או יותר נכון, בהיעדר מיניות.. ואנחנו מתעסקים ביחסים, כי העדר מיניות משפיע על יחסים. ואם זו לא נטיה, אלא סקאלה עם עוצמות, למה שאי אפשר יהיה לשנות את העוצמות? וברור שעוצמות יכולות להשתנות לאורך החיים ולא רק כדבר מולד אלה גם מגורמים נפשיים ואף מתרגול של טכניקות כאלה ואחרות לרוב ממקורות של אמונה ורוחניות. אחרי הכל חז"ל בעצמם אמרו: איבר קטן לו לאדם: משביעו – רעב, מרעיבו – שבע. וכל בני האדם הולכים ונעשים א-מיניים בגילאים מבוגרים. זו בסה"כ סקאלה!!! עכשיו מה זה פוסט טראומה: (ציטוט מהספר של יורם יובל – סערת נפש) "ההגדרה המודרנית של תסמונת פוסט-טראומטית, כפי שהיא מופיעה ב-IV-DSM, ספר האבחנות של ההפרעות הנפשיות, היא תמצית של ידע בן כמאה שנים... תסמונת פוסט-טראומטית היא תסמונת העלולה להתפתח אחרי חשיפה לאירוע מזוויע, שכרוכה בו סכנת מוות או פציעה חמורה. התסמונת כוללת שלושה רכיבים המופיעים יחד: האירוע הטראומטי נחווה שוב ושוב על ידי זיכרונות מכאיבים, סיוטי לילה או פלשבקים, שהסובל חש בהם כאילו הוא חי מחדש את הטראומה. בה בעת, ובאופן ברדוקסלי, הסובל משקיע מאמצים להימנע מחשיפה לגירויים המזכירים לו את הטראומה. מדובר במאמצים מודעים ולא מודעים העלולים להביאו לניתוק מלא מן החברה ולהקהות את תגובותיו הרגשיות, כולל היכולת לאהוב. נוסף על כך מופיעים סימפטומים של התעוררות מוגברת, הכוללים נדודי שינה, רגזנות, דריכות יתר או נטייה לחרדה בעקבות גירויים קטנים ולא חשובים." אז אני לא מצפה שעכשיו באמת תבינו מזה. כי זו רק הגדרה. אני רק אנסה להסביר לכם איך זה יבוא לידי ביטוי במקרה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. אני אתחיל מדוגמא אישית שלי: בתקופה שהייתי בטיפול, עוד בהתחלה, באחת הפגישות הרופא המטפל שלי (הפסיכיאטר ההוא..) נעל את הדלת כדי שהמזכירה לא תפריע (היא נכנסה שניה קודם), כי הוא רצה לעשות איתי תהליך של דימיון מודרך. עכשיו דמיינו לכם את התמונה הבאה: אני בחדר קטן וסגור עם גבר. יש ביננו שולחן, אני מכירה אותו טוב (מהשכונה..) ולכאורה הכי סומכת עליו בעולם. אבל מה לעשות, לפוסט טראומה יש חיים משלה. אני נכנסתי להקף חרדה ברגע שהוא נעל את החדר. מאותו רגע, במקום להצליח לעבוד איתי בשקט ללא הפרעות חיצוניות, הוא לא הצליח לעבוד איתי בכלל בגלל הפרעות פנימיות. ישבתי שם בכסא אחוזת חרדה, מלאה כולי בהרגשה כאילו עוד שניה אני הולכת לעבור אונס. למה? ככה. והלב שלי עולה על אוטוסטראדה ואני מקבלת סחרחורת ובחילה ובמוח יש לי רק דבר אחד: זה רק מ'. את מכירה אותו. לא קרה כלום. הכל בסדר. תרגעי. זה רק מ' את מכירה אותו. לא קרה כלום. הכל בסדר. תרגעי. זה רק מ'. את מכירה אותו.. טוב, נראה לי שהבנתם את הרעיון.... ככה נראת תגובה לפוסט טראומה. הוא אפילו לא נגע בי. בטח שלא קיים איתי יחסים. אין בכלל קשר בהכרח ליחסים. כל מה שהוא עשה, היה לנעול את הדלת.. זו דוגמא למה שמכונה 'תגובת יתר'. יש גם את הצד השני של הפוסט טראומה. תגובת החסר. ההימנעות. וזה יראה ככה: בספר 'עכשיו אני' של מאיה ריד, היא מספרת איך היא נמנע מקיום יחסים עם בן-זוגה. בהתחלה היא אמרה לו: רק אחרי החתונה. מיד אחרי החתונה, היא היתה חייבת לעצור לאכול, כי היא היתה "ממש רעבה"... וכו'. עכשיו תסבירו לי איך כל זה קשור לא-מיניות? בכל מה שקשור לתקיפה מינית יש מושג אחר לגמרי 'מיניות כלואה' וכל מי שעברה טיפול בעקבות טראומה מינית מכירה את המושג הזה. מיניות כלואה, דומה למה שמאיה ריד מספרת בספר שלה. (ולמה שקראתי באין ספור הודעות של בנות שעברו תקיפה מינית ומעולם לא הזדהתי עם זה) היא לא אומרת" 'אני לא רוצה / זה לא מעניין אותי', היא אומרת: 'אני רוצה, אבל לא מסוגלת' וזה ההבדל הגדול!!! אנשים שעברו תקיפות מיניות ולא טיפלו בהם כראוי, יחושו את זה בחרדות, פחדים, סיוטים והמנעות מסקס. זה לא אומר שהם לא ירגישו שהם רוצים לקיים סקס. יש פה מישהו שמפחד מסקס?!? כי זה מדד הרבה יותר טוב לשאלה האם הוא מסתתר מאחורי הגדרה או לא. וכל פעם שמישהו נכנס לפורום וכתב הודעה שהיה בה שמץ של פחד, אני לפחות העלתי את הנושא. אז למה כן יכולה להתפתח א-מיניות כתוצאה מטראומה? הרי לכאורה, אם כל הענייין הוא פחד, אחרי טיפול זה צריך לעבור. מכירים את ההרגשה: יצא לי החשק? נגיד שמחכים הרבה זמן למשהו ועד שהוא מגיע כבר לא מרגישים חשק? אז אותו הדבר יכול לקרות גם כאן: הלך החשק. ואם הוא הלך, באמת הלך, במה האנשים האלה שונים מכם? בזה שהם לא נולדו כאלה, אלה איבדו את זה לאורך החיים? ומי אמר שאתם נולדתם עם זה? אולי גם לכם יצא החשק רק מאיזו סיבה? ומי בכלל יודע מה נרכש ומה מולד? מלימודי המעטים בביולוגיה, אני זוכרת שהשילוב בין תכונות נרכשות למולדות הוא די גבוה. הגנים שלנו בעיקר נותנים מסגרת ונטיות. החיים לוקחים אותנו בתוך אותה מסגרת בהתאם לנסיבות ומוציאים מתרדמתם נטיות מסוימות שאולי לא היו יוצאות אם לא היה קורה X. בהקשר הזה ראיתי הודעה של P019: למרות שההבנה שלנו את המוח מוגבלת עדין יש דברים שיודעים ויש דברים שמשערים. לדוגמה - אחד הדברים שיודעים זה שכשאדם נולד המוח שלא לא סיים להתפתח. חלק מההתפתחות של המוח מבוצעת אחרי הלידה תוך כדי התנסות בעולם שסביבנו. הגבולות בין "גנטי" ו"נרכש" - בעיקר בכל מה שקשור להתנהגות ממש לא ברורים. הדרך שאני תמיד תפסתי את זה: הDNA שלנו הוא מעין תבנית - למי שאוהב מכניקה קוונטית - אולי כמו ענן הסתברותי - כששני אנשים שונים עם DNA שונה חווים את אותו הדבר - הם יגיבו שונה - ע"פ הDNA שלהם - ואוסף הדברים שעברו עליהם עד נקודה זו. להגיד שדבר שהוא "נרכש" הוא ניתן לשינוי - כיוון שהוא נרכש נראה לי באופן כללי שגוי (לא מכירה מחקרים לכאן או לכאן - עם כל דורשי הביבליוגרפיה סליחה) לדעתי - וזו דעתי האישית, אני לא טוענת שיש לי הוכחות - הנטייה המינית של אדם היא בחלקה גנטית ובחלקה התפתחותית. איזה שהוא צרוף של הדברים יגרום לאדם להיות א-מיני. ולמי שלא הבין - אני לא מדבר על טראומות. אלה על אוסף של דברים וחוויות - שחלקם לא קשורות בכלל למין בשום צורה - שבצורה זו או אחרת השפיע על הקישורים הנוירולוגים במוח - והתוצאה הסופית היא א-מיניות. וכל זה, כנראה, בשנים המוקדמות לחיינו. אם אדם חווה טראומה ובגלל זה הוא אינו חש משיכה מינית - בהחלט, אני חושבת שכל הפורום יסכים כי הוא דבר ראשון צריך להתמודד אם הטראומה. אבל התעוררה אצלי שאלה שלדעתי התעלמנו ממנה. אם אחרי שאדם התמודד אם הטראומה - וכל מה שזה כולל - והוא עדין לא חש משיכה מינית - גם אם זה ברור כי זה כתוצאה מהטראומה (ניקח מקרה קיצון) - אבל, מה שזה לא יהיה שינה אותו כך שכבר אי אפשר לשנות חזרה - לא צריך להגדיר אותו גם כא-מיני?? ואני עונה: למה לעזאזל לא?!?!? ומי יכול בכלל לדעת שאתם לא כאלה בגלל X דברים שקרו לכם בחייכם? וזה מחבר אותי לתחילת ההודעה של P019. הניסיון לחלק את מה שאנחנו לגנטי ונרכש הוא כמעט בלתי אפשרי ברוב הדברים על אחת כמה וכמה בתכונות נפשיות ונטיות מיניות.