../images/Emo18.gif ארוך.../images/Emo18.gif
כנראה שאמא צדקה. שום-דבר לא קורה סתם. ואם זה לא היה קורה עכשיו, אז זה היה קורה אחר כך שוב. הגעתי עד אליו, והוא אמר שהוא לא מעוניין לראות אותי. שיש לו בחילה. שאני מרגיזה אותו. ואני... כמו סמרטוט, ניסיתי לשכנע אותו, ואולי זה בסדר, שהייתי סמרטוט, למדתי על בשרי, וזו הדרך הכי טובה ללמוד. אני צריכה לשכוח אותו. הוא אפילו מתנה ליומולדת לא קנה לי ... אפילו לא משהו קטן... אם הוא היה מביא לי משהו בחמש אגורות זה כבר היה משמח אותי. מילא מתנה... אבל גם ברכה הוא לא רשם לי, אפילו לא משהו קטן. ואני ככה, כל פעם ... חיכיתי לו מהצבא, שיחזור... חיכיתי שהוא יחזור וייתן לי את כל תשומת הלב, שייקח לי את היד וייספר לי כמה שהוא התגעגע וכמה שהוא שמח להיות איתי. ואיך כל פעם עקץ לי בלב כשהוא היה הולך לצבא בלי למצמץ, וזה הטריף אותי, איך שאני כל פעם בוכה כשהוא הולך. הטריף אותי שהוא לא שלח לי הודעות. ולא צילצל. וכל הזמן היה איתי בתחרות של מי יצלצל ראשון. כן. אתמול רבנו. אמרתי לו שאני רוצה קצת יותר תשומת לב, ניסיתי לקחת אותו לשיחה, שכל כך הרבה פעמים ניסיתי ליצור וליזום. אף פעם הוא לא היה מדבר. אף פעם. תמיד היו שתיקות. תמיד אני הייתי שופכת הכל. הייתי מדברת ובוכה ונרגעת. תמיד אחרי השיחה כשרבנו, תמיד הרגשתי שאני זו שאשמה. "לעזאזל. אני כל כך מטומטמת. למה הייתי צריכה להתחיל את השיחה הזאת". "הכל בגללי. לא הייתי צריכה לברר מה קורה עם היחסים שלנו, הייתי פשוט צריכה להיות איתו ולשתוק". היינו רבים, ותמיד, הייתי חוזרת הביתה ובוכה במיטה. ניסיתי להסביר לו. ניסיתי לדבר איתו. ניסיתי ללחוש לו. ניסיתי לבקש ממנו שיצלצל אלי יותר, וככה, ממש במילים האלה "בבקשה, תשלח לי יותר הודעות, זה משמח אותי". אבל שום דבר לא היה מחזיק מעמד. ואני לא מבינה, מה עשיתי לא בסדר. אני באמת לא מבינה. תמיד הייתי שם כשהוא חזר. אם הוא היה מרגיז אותי, ויום למחרת מגיע אלי בשביל להתנצל, הייתי מקבלת אותו בזרועות פתוחות, וחס וחלילה, אף פעם לא הייתי אומרת שיש לי מכל זה בחילה. אף פעם. כולנו בני אדם בסופו של דבר, וגם אני, ולאט לאט הכל הצתבר לי בבטן. הרגשתי שהוא לא מתייחס אלי בכלל. הרגשתי כמו קישוט בסופי שבוע. זה מאוד קשה כשאדם לא מסוגל לסלוח. אני סלחתי לו שאפילו ברכה ליומולדת 19 שלי לא קיבלתי. סלחתי לו על כל. אני לא אתפלא אם הוא ימשיך בכזו קלות הלאה, ואני ארגיש בכל יום שהבטן שלי נחתכת מחדש. סבתא וסבא אמרו לי "הוא לא בשבילך, את כל הזמן בוכה ממנו, מתי בפעם האחרונה הוא עשה לך משהו נעים? תקשיבי לנו, יש לנו יותר ניסיון חיים, אנחנו רואים אותך מהצד". אבל מי בכלל מקשיב למבוגרים, מה הם יודעים, ואיזה אבסורד זה, שבסופו של דבר, כל מה שהם אמרו, מתברר כנכון. נחתכת לי הבטן לשניים. פתאום כל הזכרונות הטובים שלנו יחד עולים אצלי בראש. ואיך זה שיעבור שבוע, ושבעויים, וחודש, ואני לא אשמע ממנו. ואני אחשוב לעצמי, מה הוא עושה עכשיו. ועכשיו... כשאני מתחילה להיות עצובה, אני ישר חושבת על כל הדברים הפחות טובים שהיו, כמו עם היומולדת שלי, אבל לא רק. ואז כבר פחות כואב. הכי כואב לי לחשוב שאני זו שאשמה, ואולי אני זו שאשמה. הייתי צריכה לשתוק. והייתי יכולה להיות איתו עכשיו. אבל מצד שני, הריב הזה, במוקדם או במאוחר, היה קורה, ואם לא אתמול, אז פעם הבאה. אבל זה היה קורה. ואז הוא היה חוזר לצבא ושוכח ממני לעוד שבועיים וחצי, ולא מצלצל, ואז פתאום כשמגיע רגע החזרה, טניה שוב קיימת. יש חייל קרבי שאוהב אותי. הוא אוהב אותי, והוא היה מגיע עם המכונית שלו והיה מחכה לי מתחת לבית. אף פעם לא יצאתי. אף פעם לא יצאתי. היה לי אותך. לא ראיתי אף אחד חוץ ממך. הוא תמיד חזר. חיכה לי שאצא. החייל הקרבי הזה, שהוא לא חבר שלי בכלל, היה שולח לי 20 הודעות בכל יום, היה מצלצל אלי, למרות שלא הייתי עונה. היה לי אותך. הוא היה שולח לי הודעות של דברים כל כך שטותיים. על דברים קטנים, סתם ככה. והלוואי... הלוואי ואתה היית ככה... שולח לי סתם הודעות מטופשות... הייתי יכולה להיות כל כך מאושרת מזה... הוא אפילו ידיד שלי לא היה, והוא התייחס אלי יותר טוב ממך. איזו מטומטמת אני. עושה השוואות. גם עכשיו אני מרגישה לא בסדר. הפעם אני אשמור על קשר עם החייל הזה. כרגע, אין לי אף אחד חוץ מסבא, סבתא, ואמא, וממנו. אפילו חברות אין לי, ככה זה, כשאת בת יחידה. וככה זה, כשמתמסרים לגבר, והוא בתמורה אומר שיש לו בחילה. לפעמים אני חושבת, אבל רגע... לפני חודשיים הוא קנה לי בובת פיל מפרווה... זה מה שאמרתי לנהג המונית שכל בוקר היה מסיע אותי לעבודה, איכשהו התחלתי לספר לו את כל מה שיושב לי על הלב. והוא אמר לי "אוקי... הוא קנה לך בובה מפרווה... אז תגידי לי רגע, אם אני אלך לחנות עכשיו, ואקנה לך 10 בובות מפרווה, זה אומר שאני אוהב אותך?" ואז היה לי בום בלב. אני לא אתפלא שאני אתחיל לבכות לאותו החייל בידיים כשאני אפגוש אותו. טניה, אני לא יודעת מה עשית לא בסדר, שככה את עכשיו, ונחתכת לך הבטן לחתיכות קטנות. יש לי כדור של דמעות שתקוע לי כמו עצם בגרון. אני רוצה לבכות, אבל אני לא רוצה. תמיד היו ריבים. כל הזמן. וכמה שלא ניסיתי להסביר לו, הרגשתי שאני מדברת לקיר. אולי הוא אהב אותי באמת. ואולי הוא עדיין אוהב. ואולי גם הוא יבכה בלילה. אני לא יודעת, אבל הוא היה יכול להגיד לי היום, טניה, אני כועס, אני אוהב אותך, ונדבר מאוחר יותר, אבל גם זה לא היה. כמה פעמים אני כעסתי עליו... ואחרי שניה סלחתי. אני אוהבת אותו. איך אני יכולה לסלק אותו? או לכעוס עליו? איך אפשר להיות ככה על בנאדם שאוהבים? אז בסדר, היה ריב, והיה ככה וככה.. וככה זה בחיים. אבל ניסיתי כל כך להשלים. מחר בבוקר אני אתעורר ואני לא יאמין שאנחנו כבר לא יחד, אחרי שנתיים וחצי. אני אתחיל להזכר בכל הדברים הטובים שהיו, ואז ישר אעבור לדברים הרעים כדי שלא ארגיש רע. הוא בבית עכשיו עד יום חמישי. ואני לא אתפלא אם הוא לא יצלצל, הוא תמיד אהב שרדפתי אחריו... אף פעם הוא לא הראה תשוקה לחזור אלי בחזרה הביתה. אמא אמרה אם הוא יבוא, היא תסלק אותו, והיא לא תתן לי שוב ליפול במלכודת הזאת, והיא הזהירה אותי, שלא משנה כמה בלאגן אעשה, הוא לא יבוא יותר, והפעם היא זו שתחליט. אמא אף פעם לא התערבה בדברים כאלה. היא אמרה שהכל צריכים ללמוד לבד, אבל לפעמים זה כבר יותר מידי. הינה, עוד מאט אני בת 20 ואני רק בוכה. אם הריב הזה לא היה קורה אתמול, אז הוא היה קורה פעם אחרת. ואם הייתי שותקת הפעם, ולא נותנת לי לדבר ולהביע את דעתי, אז יום אחד הכל היה מתפרץ מתוכי, ושוב היה ריב.
כנראה שאמא צדקה. שום-דבר לא קורה סתם. ואם זה לא היה קורה עכשיו, אז זה היה קורה אחר כך שוב. הגעתי עד אליו, והוא אמר שהוא לא מעוניין לראות אותי. שיש לו בחילה. שאני מרגיזה אותו. ואני... כמו סמרטוט, ניסיתי לשכנע אותו, ואולי זה בסדר, שהייתי סמרטוט, למדתי על בשרי, וזו הדרך הכי טובה ללמוד. אני צריכה לשכוח אותו. הוא אפילו מתנה ליומולדת לא קנה לי ... אפילו לא משהו קטן... אם הוא היה מביא לי משהו בחמש אגורות זה כבר היה משמח אותי. מילא מתנה... אבל גם ברכה הוא לא רשם לי, אפילו לא משהו קטן. ואני ככה, כל פעם ... חיכיתי לו מהצבא, שיחזור... חיכיתי שהוא יחזור וייתן לי את כל תשומת הלב, שייקח לי את היד וייספר לי כמה שהוא התגעגע וכמה שהוא שמח להיות איתי. ואיך כל פעם עקץ לי בלב כשהוא היה הולך לצבא בלי למצמץ, וזה הטריף אותי, איך שאני כל פעם בוכה כשהוא הולך. הטריף אותי שהוא לא שלח לי הודעות. ולא צילצל. וכל הזמן היה איתי בתחרות של מי יצלצל ראשון. כן. אתמול רבנו. אמרתי לו שאני רוצה קצת יותר תשומת לב, ניסיתי לקחת אותו לשיחה, שכל כך הרבה פעמים ניסיתי ליצור וליזום. אף פעם הוא לא היה מדבר. אף פעם. תמיד היו שתיקות. תמיד אני הייתי שופכת הכל. הייתי מדברת ובוכה ונרגעת. תמיד אחרי השיחה כשרבנו, תמיד הרגשתי שאני זו שאשמה. "לעזאזל. אני כל כך מטומטמת. למה הייתי צריכה להתחיל את השיחה הזאת". "הכל בגללי. לא הייתי צריכה לברר מה קורה עם היחסים שלנו, הייתי פשוט צריכה להיות איתו ולשתוק". היינו רבים, ותמיד, הייתי חוזרת הביתה ובוכה במיטה. ניסיתי להסביר לו. ניסיתי לדבר איתו. ניסיתי ללחוש לו. ניסיתי לבקש ממנו שיצלצל אלי יותר, וככה, ממש במילים האלה "בבקשה, תשלח לי יותר הודעות, זה משמח אותי". אבל שום דבר לא היה מחזיק מעמד. ואני לא מבינה, מה עשיתי לא בסדר. אני באמת לא מבינה. תמיד הייתי שם כשהוא חזר. אם הוא היה מרגיז אותי, ויום למחרת מגיע אלי בשביל להתנצל, הייתי מקבלת אותו בזרועות פתוחות, וחס וחלילה, אף פעם לא הייתי אומרת שיש לי מכל זה בחילה. אף פעם. כולנו בני אדם בסופו של דבר, וגם אני, ולאט לאט הכל הצתבר לי בבטן. הרגשתי שהוא לא מתייחס אלי בכלל. הרגשתי כמו קישוט בסופי שבוע. זה מאוד קשה כשאדם לא מסוגל לסלוח. אני סלחתי לו שאפילו ברכה ליומולדת 19 שלי לא קיבלתי. סלחתי לו על כל. אני לא אתפלא אם הוא ימשיך בכזו קלות הלאה, ואני ארגיש בכל יום שהבטן שלי נחתכת מחדש. סבתא וסבא אמרו לי "הוא לא בשבילך, את כל הזמן בוכה ממנו, מתי בפעם האחרונה הוא עשה לך משהו נעים? תקשיבי לנו, יש לנו יותר ניסיון חיים, אנחנו רואים אותך מהצד". אבל מי בכלל מקשיב למבוגרים, מה הם יודעים, ואיזה אבסורד זה, שבסופו של דבר, כל מה שהם אמרו, מתברר כנכון. נחתכת לי הבטן לשניים. פתאום כל הזכרונות הטובים שלנו יחד עולים אצלי בראש. ואיך זה שיעבור שבוע, ושבעויים, וחודש, ואני לא אשמע ממנו. ואני אחשוב לעצמי, מה הוא עושה עכשיו. ועכשיו... כשאני מתחילה להיות עצובה, אני ישר חושבת על כל הדברים הפחות טובים שהיו, כמו עם היומולדת שלי, אבל לא רק. ואז כבר פחות כואב. הכי כואב לי לחשוב שאני זו שאשמה, ואולי אני זו שאשמה. הייתי צריכה לשתוק. והייתי יכולה להיות איתו עכשיו. אבל מצד שני, הריב הזה, במוקדם או במאוחר, היה קורה, ואם לא אתמול, אז פעם הבאה. אבל זה היה קורה. ואז הוא היה חוזר לצבא ושוכח ממני לעוד שבועיים וחצי, ולא מצלצל, ואז פתאום כשמגיע רגע החזרה, טניה שוב קיימת. יש חייל קרבי שאוהב אותי. הוא אוהב אותי, והוא היה מגיע עם המכונית שלו והיה מחכה לי מתחת לבית. אף פעם לא יצאתי. אף פעם לא יצאתי. היה לי אותך. לא ראיתי אף אחד חוץ ממך. הוא תמיד חזר. חיכה לי שאצא. החייל הקרבי הזה, שהוא לא חבר שלי בכלל, היה שולח לי 20 הודעות בכל יום, היה מצלצל אלי, למרות שלא הייתי עונה. היה לי אותך. הוא היה שולח לי הודעות של דברים כל כך שטותיים. על דברים קטנים, סתם ככה. והלוואי... הלוואי ואתה היית ככה... שולח לי סתם הודעות מטופשות... הייתי יכולה להיות כל כך מאושרת מזה... הוא אפילו ידיד שלי לא היה, והוא התייחס אלי יותר טוב ממך. איזו מטומטמת אני. עושה השוואות. גם עכשיו אני מרגישה לא בסדר. הפעם אני אשמור על קשר עם החייל הזה. כרגע, אין לי אף אחד חוץ מסבא, סבתא, ואמא, וממנו. אפילו חברות אין לי, ככה זה, כשאת בת יחידה. וככה זה, כשמתמסרים לגבר, והוא בתמורה אומר שיש לו בחילה. לפעמים אני חושבת, אבל רגע... לפני חודשיים הוא קנה לי בובת פיל מפרווה... זה מה שאמרתי לנהג המונית שכל בוקר היה מסיע אותי לעבודה, איכשהו התחלתי לספר לו את כל מה שיושב לי על הלב. והוא אמר לי "אוקי... הוא קנה לך בובה מפרווה... אז תגידי לי רגע, אם אני אלך לחנות עכשיו, ואקנה לך 10 בובות מפרווה, זה אומר שאני אוהב אותך?" ואז היה לי בום בלב. אני לא אתפלא שאני אתחיל לבכות לאותו החייל בידיים כשאני אפגוש אותו. טניה, אני לא יודעת מה עשית לא בסדר, שככה את עכשיו, ונחתכת לך הבטן לחתיכות קטנות. יש לי כדור של דמעות שתקוע לי כמו עצם בגרון. אני רוצה לבכות, אבל אני לא רוצה. תמיד היו ריבים. כל הזמן. וכמה שלא ניסיתי להסביר לו, הרגשתי שאני מדברת לקיר. אולי הוא אהב אותי באמת. ואולי הוא עדיין אוהב. ואולי גם הוא יבכה בלילה. אני לא יודעת, אבל הוא היה יכול להגיד לי היום, טניה, אני כועס, אני אוהב אותך, ונדבר מאוחר יותר, אבל גם זה לא היה. כמה פעמים אני כעסתי עליו... ואחרי שניה סלחתי. אני אוהבת אותו. איך אני יכולה לסלק אותו? או לכעוס עליו? איך אפשר להיות ככה על בנאדם שאוהבים? אז בסדר, היה ריב, והיה ככה וככה.. וככה זה בחיים. אבל ניסיתי כל כך להשלים. מחר בבוקר אני אתעורר ואני לא יאמין שאנחנו כבר לא יחד, אחרי שנתיים וחצי. אני אתחיל להזכר בכל הדברים הטובים שהיו, ואז ישר אעבור לדברים הרעים כדי שלא ארגיש רע. הוא בבית עכשיו עד יום חמישי. ואני לא אתפלא אם הוא לא יצלצל, הוא תמיד אהב שרדפתי אחריו... אף פעם הוא לא הראה תשוקה לחזור אלי בחזרה הביתה. אמא אמרה אם הוא יבוא, היא תסלק אותו, והיא לא תתן לי שוב ליפול במלכודת הזאת, והיא הזהירה אותי, שלא משנה כמה בלאגן אעשה, הוא לא יבוא יותר, והפעם היא זו שתחליט. אמא אף פעם לא התערבה בדברים כאלה. היא אמרה שהכל צריכים ללמוד לבד, אבל לפעמים זה כבר יותר מידי. הינה, עוד מאט אני בת 20 ואני רק בוכה. אם הריב הזה לא היה קורה אתמול, אז הוא היה קורה פעם אחרת. ואם הייתי שותקת הפעם, ולא נותנת לי לדבר ולהביע את דעתי, אז יום אחד הכל היה מתפרץ מתוכי, ושוב היה ריב.
