(ארוך)חייבת לפרוק ולהתפרק קצת

[עין בוכה עין צוחקת]

../images/Emo18.gif (ארוך)חייבת לפרוק ולהתפרק קצת

אביעד בן חודש ועשרים יום. מתוק אמיתי ואני מאוהבת בו אבל אף אחד לא הכין אותי ללידה ומה שיקה אחריה הלידה הייתה קלה ביותר, פיזית תוך שעה וחצי מרגע הכניסה לבית החולים הוא היה בחוץ.(אח"כ הייתה גרידה בגלל שליה נעוצה אבל זה סיפור אחר...) בצד הנפשי הלידה הייתה סיוטית ביותר. לאורך ההריון פחדתי מהאפידוראל, הזכרונות שלי ממנו מהלידה הקודמת עדיין כ'כ מוחשיים שפחדתי שיהיו לי פלשים בלידה אז הייתי בהתלבטות. כשהגענו צעקתי "אפידורל" אבל לא נתנו ואמרתי לעצמי יותר טוב! זיכרון אחד עף. אבל כל הלידה חשבתי על הלידה הקודמת, פחדתי ללדת שוב ילד מת. מהלחץ הוא התחיל להוריד דופק, מה שהפחיד אותי עוד יותר. במקום להתרכז במיילדת הייתי בתוך הסרט שלי, אמרו לי שצעקתי לילדה המתה שלי במהלך הלידה, שביקשתי שתחזור אלי. בכיתי המון. כשהוא יצא הוא לא בכה. היה לי ברור שגם אותו איבדתי. השקט ששמעתי היה נורא. האיש שלי דמע מאושר ואמר שהילד זז ואני לא האמנתי. צרחתי שהוא מת. הייתי בטוחה בזה. ואז הוא התחיל לבכות ועדיין לא האמנתי שהוא חי. המילדת דרשה ממני להרגע כדי שיוכלו לתת לי אותו. נתנו לי אותו למרות שהייתי לא רגועה... אחרי דקה הריצו אותו לאינקובטור (נולד בשבוע 34) אחרי שעה ירדתי לגרידה. הייתה הרדמה מלאה. קמתי בידיעה שילדתי ילד מת. שיש לי בת ובן בשמיים. לא הבנתי מה אני עושה בחדר למטה בלי תינוק. היה לי ברור שהכל נגמר... כשעלינו אילן דרש שיעבירו אותי לכיסא גלגלים ושהוא יקח אותי לתינוק לראות שהוא חי. כשבאתי הוא היה קטן וערום חסר אונים לחלוטין בתוך האינקובטור והוא זז ובכה ואני, אני בכיתי איתו. על החיים שלו ועל אחותו...... ועד היום שאני מביטה בו אני מחפשת אותה. וקוראת לה ורוצה אותה. ולא יודעת מה לענות ככשואלים אם הוא הגדול שלי כי עכשיו יותר מתמיד אני מרגישה את האובדן ואת גודל האבידה. ואני מתגעגעת. ולפני חנוכה ציינו את האובדן שלה. את יום השנה והכאב לא רוצה לעזוב ולא מרפה למרות שיש לי את הדבר הכי מקסים בידיים. ולזה אף אחד לא הכין אותי.... אוהבת אתכן מאוד

ושמחה שיש מקום לפרוק קוראת ומתעדכנת כל הזמן אבל לא תמיד מצליחה להגיב מאלף ואחת סיבות....

 

[עלמהשלי]

הי יקירה,אם אכתוב את כל

מה שאני רוצה זה יקח שנה,אבל אנסה..אני מודה לך על האומץ לפתוח תחושות מורכבות כאלה, כולנו מתמודדות איתן. ראשית חשבתי לציין שאני כותבת מילים אלה ועלמה ישנה עלי(בשאיפה) במנשא, זו כבר התחלה טובה. שנית, בראשי עולה התמונה שלנו, אצל גל, בחורף שעבר, את, אני, תימרה, ילדנו, אמא לאופק, כבר מדביקה פערים ומקוה שהרשימה הזו תתארך במהרה (וכמובן מאחלת בשורות טובות לכולן). ומהמפגש אצלי יש כבר המונ צאצאים ואני רק מחכה שכולן ילדו את הגוזלים לערוך שוב מפגש כזה. אמן אמן ואמן. וכן אף אחד לא הכין אותנו ואי אפשר להכין. עוד לא המציאו את קורס ההכנה ללידה לנשים אחר אובדן ולכן כל אחת מנסה להמציא קצת עבור עצמה (בעזרתו האדיבה של הפורום). אני הכנתי צוות רפואי כל כך מתוגבר שיכולתי להרגע באופן יחסי בלידה עצמה (לפני זה כפי שניתן לזכור, די התפרקתי). על מנת לעבור את הלידה בשלום, הייתי על "טייס אוטומטי". עלמה'לה שהיתה מודעת למצבי הפשי המעורער, בכתה כבר כשהוציאה את ראשה (עוד בטרם יצאה כולה) ועל כך אני כמובן מודה לה (וגם צוות רופאים רב ומיילדות ו..)מאז כמובןהיא משחזרת את הבכי רבות... ליבי איתך, כל כך הרבה רגעים מחזירים אותנו אחורה והמילים יותר מהכל. את אומרת לגבי השאלות על הבכורה, אצלי זה חוזר בשאלה, כמה ילדים יש לי, וגם אני מרגישה את האובדן יותר עם כל יום שעובר, ההפסד וההחמצה מציפים והגעגועים עזים. יוצא לי מבולגן, אבל גם ככה זה בלב, ככל שרגשותי לעלמה גואים, החסר גם מורגש. ובכל זאת, כל כך הרבה אור לא נכנס מזמן לחיי. וכל כך הרבה חיוכים לא נראו במשפחתנו זמן רב. וגם לחייך.מקוה שעם הזמן יווצר רווח בין שני הארועים.עלמה ואביעד כאן,אחיותהם אינן. זה לא קשור אליהם. זו ההיסטוריה שלנו. כמובן שכאן נמשיך להתמודד עם הדואליות הזו. עכשיו אפשר, בידיים כאלה מלאות, אפשר גם לדמוע. מקוה לשמוע בשורות טובות מכולן

 

[מקוםבלב]

עלמהשלי יקרה,

את מקסימה ואני כל כך אוהבת איך שאת כותבת. יכולתי ממש לראות את עלמה בתוך זרועתייך מוגנת ובטוחה. למרות שהיא בטח גדלה מאז שראיתי אותה. אוהבת . נדבר .

 

[חיים אמיתיים]

כל-כך כואב לי

שככה את מרגישה. אין לי מילים לתת לך. מילות סרק. רק רוצה להגיד שכל הלב שלי כואב עכשיו ומתרסק שככה זה. ולשלוח לך חיבוק.

 

[אורית167]

נשמה...

כאב לי כל כך לקרוא על הפלאשבקים בלידה, אני כל כך מקווה שלי זה לא יקרה... אני בלחץ מזה, לא יכולה לדמיין לידה. גם נזכרת בלידה של הבן שלי, שהמיילדת הכינה שקית והייתי בטוחה שהיא הולכת לזרוק אותו לפח או משהו, חס וחלילה, ושאלתי אותה: למה שקית?????? והיא חייכה ואמרה שאל דאגה, עוטפים אותו כמו כל תינוק שנולד, שוקלים, בודקים, קוברים (לאחר "הברית" הסימלית, כמובן...). לפעמים זה חוזר אליי, הצירים, הכאב, הלחיצות, ועוד לא הגעתי לשם שוב,, וכשאני קוראת מה עברת אני כל כך כואבת, כל כך מבינה, ממש מילאת את עיני בדמעות. נכון, הילד החדש בידיים לא יכול להאפיל ולמלאות חסרון של ילד אחר, אך ברוך ה', אנו צריכות להודות על הזכות להרות שוב ולזכות לילדים בריאים בידיים- זה לא מובן מאליו בכלל, ותזכרי תמיד שאביעד שלך הוא כמו 2 מתנות ביחד, ואני בטוחה גם שהוא ירגיש את זה במהלך החיים, שהוא מקבל כביכול בשביל2, כמו שהגדולה שלי, לאחר האובדן, קיבלה חום ואהבה פי מליון ועד היום זה כך, ואני תמיד חושבת לעצמי כמה אני חייבת לקטנה הזאת, שעברה איתנו את הימים הסוערים של אז, והיתה לי למשענת ונחמה שלפחות היה לי אותה, וכמה אני מכירה לקטנה הזאת טובה על כך. לא אשכח שהיא ישבה לי על הברכיים, בקושי ידעה לדבר, ופתאום הוציאה את המשפט: "אמא למה את בוכה?" והייתי המומה! האבדן מותיר את החלל שלו, והילדים שנשאנו ברחמנו וילדנו תמיד יהיו חלק מהחיים ומהמשפחה, התפילה היא להיות מספיק חזקות וחכמות ולמצוא את המשען והכח במה שכן יש לנו בידיים, במה שכן זכינו לו, ולתת לילדים האלה את כל מה שרצינו לתת גם לאחים שלהם. מחבקת ומאחלת לך הרבה כח בהתמודדות. אורה

 

[בנגל8]

../images/Emo7.gifצובט בלב

אני מודה לך על הכנות. השמחה על התינוקות החדשים לא מורידה בכלל מהעצב על אחיהם המתים, את זה כבר סגרנו פה בפורום הרבה פעמים לא? התחושות שלך הן ביטוי של האהבה שלך לשני ילדיך, את פשוט אמא. כואב לשמוע שהלידה היתה סיוטית וגם שהיית צריכה לעבור גרידה והרדמה מלאה, זה לא קל. אני רואה שאת מצליחה להנות מאביעד ולהעניק לו אהבה וזה הכי חשוב לשניכם. חזקי ואמצי

 

[orna6789]

זה לגיטימי

אל תשכחי שאת אחרי לידה. ואין מה לעשות. ההורמונים מציפים. אנחנו גם ככה לא יציבות אחרי לידה. ובטח לא אחרי טראומה כמו שלנו. אני אחרי הלידה של הבכור שלי הייתי מטורללת לגמרי. לחלוטין לא היה לי קל. חלק מהזמן רציתי לברוח. ואחד החששות שלי הוא אכן איך אתפקד אחרי הלידה הזו. הרי אני כ"כ מחכה לה. ומצד שני אני יודעת שזה קשה להיות אמא לתנוק קטן. וזה כאילו שאם חיכיתי לה כ"כ הרבה אז זה לא לגיטימי שיהיה לי קשה כשהיא תוולד. ואני מנסה להכין אותי לזה שיהיה קשה וזה בסדר. אני חושבת שהכי חשוב זה לתת לגיטימציה למה שאת מרגישה. לא להרגיש אשמה בגלל המחשבות. זה בסדר. אני בהריון הראשון הכנתי את בעלי לכך שאולי יהיה לי דכאון אחרי הלידה ושהוא חייב לשים לב, כי ידעתי שההורות תהיה אתגר עבורי. ובזכות זה לא הרגשתי אשמה בשל הקשיים שלי, וצלחתי את החודשים הראשונים בשלום בסופו של דבר. אז אל תחמירי עם עצמך. אבל אם תראי שיש קושי גדול, הכי טוב להתייעץ ולקבל טיפול. אל תזניחי את עצמך.

 

[מקוםבלב]

היי יפית,

נגעת לי בלב. הדמעות זולגות מאליהן.אומנם לא חוויתי כמוך לידה נוספת לאחר האובדן שלי אבל אני בהחלט מתחברת אלייך במקום שאת נמצאת בו. האובדן נחרט כל כך עמוק בלב עד שהוא חלק מאיתנו. מבחינתך עד הלידה הזו הריון היה מוות. הגוף שלך זכר את החוויה של הלידה כמשהו נוראי ולכן בזמן הלידה כל שריר ותא בגוף הגיבו מתוך הזיכרון הקשה והכאב. הייום שאת מחזיקה את אביעד בידיים הזיכרון והכאב של מה שהיה יכול להיות גדול יותר. מאוד מתחברת למה שקיטי כתבה. אני חושבת שהיא היתה הגדולה והוא הבא בתור. אני גאה ושמחה שהחלטת להעלות את מה שאת מרגישה פה.חשוב שנשים שמרגישות כך תדענה שזה נורמלי לחלוטין להרגיש כפי שאת מרגישה. מקווה שעם הזמן הכאב יפסיק להיות חד כל כך. שולחת לך המון אהבהוחיבוקים.

 

[תינוקי בא לאמא]

../images/Emo7.gif../images/Emo24.gif

אהובה שלי זה נשמע מאוד מאוד קשה תודה לאל יש לך ילדון מתוק ובריא מציעה לך ללכת לטיפול מקצועי שיעזרו לך להתמודד עם האובדן הכל כך קשה

מחבקת חזק,אני כאן ובמסרים בשבילך מתי שרק תרצי לדבר

 

[shoosh101]

קראתי כמה וכמה פעמים את מה שכתבת

(ובאף אחת מהפעמים העיניים שלי לא נותרו יבשות...). לא בטוחה אפילו שאני יודעת איך להגיב, כתבת דברים כל כך כנים, כל כך נוגעים. את צודקת, אין שום הכנה ללידה מהסוג הזה. אני כל הזמן תוהה איך תהיה הלידה הבאה שלי, האם היא תהיה "חוויה מתקנת" או שתהיה מפחידה וחרדתית. אני מנחשת שהאופציה השנייה מבין השתיים. כל ילד הוא מתנה, ואף ילד לא יכול להחליף אחד אחר שאיננו, וברור שהאובדן כאן בועט וקיים למרות השמחה החדשה שנכנסה לחיים.

 

[אמה14]

../images/Emo140.gifהיי מתוקה

אני רוצה לומר לך שאת מדהימה...הרגש שלנו ותחושותינו חזקים מאיתנו ויותר מזה הכאב..... לכן טוב שאת פורקת ובעיקר משתפת..אני עברתי לידה קשה, ומשתפת איפה שאפשר ולכן מרגישה תחושת הקלה.. את העבר לא ניתן לשכוח אלא רק לנסות לצמוח ממנו... איתך תמיד שותפותייך למסע..

 

[אמא לאופק]

הי יפית

כמה שהחששות עוטפים אותי לקראת הלידה הקרבה.. אם בלילות שלאחר הלידה השקטה, כל הזמן שחזרתי בראשי את מה שקרה, עם "תפירת" סוף טוב כמו במקרה של אופק, הרי שהפעם אני חוששת שאני עוברת את זה הפוך... אני כל הזמן מפחדת שהלידה עשויה (חלילה) להסתיים כמו במקרה הקודם.. אני לא יודעת איך אגיב ומה יהיה, אבל מאוד מתחברת לרגשות שהעלית על הכתב.. באמת שמחה להיות חלק מפורום הזה, ולדעת שיהיה לי מקום להעלות גם רגשות שכאלו בפני חברה סימפטית... מחבקת אותך חזק ומאחלת שבתוך זמן לא רב תחבקי ילדים מדהימים נוספים שכל אחד יקבל ממך את האהבה שיש לך לתת...

 

[springtime3]

תודה ששיתפת אותנו ../images/Emo24.gif

זה משהו שאני מניחה שלא קל להודות בו, שהרגע המדהים הזה שכולנו מחכות לו בקוצר רוח, לא תמיד מאחה לגמרי את הפצעים, וזה יכול להיות קצת מאכזב. אני מודה שאני גם חושבת על זה לפעמים, על כמה קשה תהיה הלידה וכמה הטראומה (שעשויה להיות די דומה לה בתהליך אם אעבור זירוז) תהיה שם כל הזמן. מצד שני הכל יכול להיות לגמרי אחר והטראומה תעלם. קשה לדעת איך נגיב בשעה כזו שהיא גם ככה סוערת מבחינה רגשית. אני מודה שלפעמים אני גם חושבת על היום שאחרי, שאני כל כך מחכה לו, ואולי לא יהיה כל כך מושלם?? זה קצת מפחיד.... מה שאת עוברת הוא כל כך טבעי, והאובדן (כמו אצלי) עדיין כל כך קרוב וטרי, אבל אני מקווה שעם הזמן תהני מהדבר הבאמת מדהים שיש לך בידיים, עד שכמעט לא תזכרי מה איבדת. מאחלת לך המון אושר ונחת.

 

[עדיקים]

קוראת אותך ודמעות ממלאות את עיני

כל-כך מבינה את מה שאת מרגישה ולמרות שהאובדנים שלי קרו בשליש הראשון עדיין הם ליוו ומלווים אותי במחשבות ובלב. גם אחרי הלידה הטובה של הקטנה המשכתי לבכות על האין למרות היש הגדול. איתך במחשבות

 

[michi31 האחת]

לקח לי זמן להגיב

לא כ"כ יודעת איך להגיב להודעה כ"כ עוצמתית...אני מצטערת שהשמחה שבלידת בנך הייתה מהולה בעצב על אובדן ביתך. קשה לדמיין מה עבר עלייך באותם הרגעים של הלידה, למרות שכתבת הכל באופן כ"כ מוחשי וכן. הדברים שכתבת כאן ממחישים לי עד כמה אובדן הוא דבר שנשאר איתנו לאורך זמן... אני שמחה שהבן שלך מסב לך אושר ואני מאחלת לך שהאושר הזה ילך ויתעצם כל הזמן ואולי יעמעם טיפה את כאב האובדן

 

[תמי 2]

תודה על השיתוף

קראתי אותך ועיני נמלאו דמעות. נסחת בבהירות רבה מחשבות שלפעמים מציפות גם אותי (בעיקר בשעות הזויות כמו 2-3 לפנות בוקר עם איתי על הידיים). כשלעצמי, הופתעתי לגלות, שהכאב על האובדן מלפני שנה עדיין מדמם למרות הזמן שחלף ולמרות איתי המקסים. אין לי מילים חכמות. מאחלת המון אושר ונחת עם אביעד הקטן. תמי