ליקויי למידה אצל ילדים ומבוגרים
אמנם המאמר איננו חדש, אבל הוא מסביר היטב את הקושי שלנו להבין מהו ליקוי למידה ואת היחס השגוי של החברה אליו. המאמר נכתב על ידי הפסיכולוג השיקומי ד"ר ישראל וינקלר. ציטוטים נבחרים: "ליקויי למידה" הם קשיים בלתי צפויים אותם חווה הפרט, ילד/ה או מבוגר/ת, בתחומים ספציפיים כמו קריאה, כתיבה, חשבון, שפה זרה, קשב, זכירה ועוד. הקשיים הם בלתי צפויים ביחס לגילו, השכלתו, רמתו האינטלקטואלית וביצועיו של הפרט בתחומי חיים אחרים. הקשיים הם בלתי צפויים גם מכיוון שרכישה של מיומנויות אלו איננה דורשת כישורים גבוהים או מיוחדים ומרבית האוכלוסייה לא מתקשה ברכישתם במאמץ קל יחסית. הליקויים המוכרים במיוחד הם בתחום הקריאה (דיסלקציה), בתחום הכתיבה והכתיב (דיסגרפיה), בתחום החשבון הבסיסי (דיסקלקוליה) ובתחום הקשב (ADD-Attention Deficit Disorder). אפיון מעניין של ליקויי הלמידה הוא שהקושי של הפרט מתמקד דווקא במיומנויות בסיסיות אשר נרכשות לרוב באופן אוטומטי ללא השקעת מאמץ מודעת. כך למשל מרבית הילדים רוכשים את יסודות הקריאה, כתיבה וחשבון בעזרת תהליכים של תרגול, ניסוי וטעייה וכן חשיפה חוזרת ונשנית לגירויים כמו אותיות ומילים. הילד הסובל מליקויי למידה לא מצליח ללמוד לקרוא ולכתוב למרות שהוא מתרגל ונחשף לאותם גירויים ולמרות שהוא משקיע בכך מאמץ רב. במקביל, ישנם ילדים "הלומדים" ללא קושי לרכב על אופניים בעוד ילדים אחרים, המשקיעים בכך מאמץ רב, לא מצליחים בכך. בשני המקרים, בפעילות של קריאה וכתיבה וגם בפעילות של רכיבה על אופניים נדרשות מיומנויות בסיסיות, קוגניטיביות או מוטוריות שהילד לקוי הלמידה חסר אותן. ניתן להשוות את ליקויי הלמידה לתופעות מובנות ומוכרות יותר כמו קוצר ראייה או עיוורון צבעים. גם אלה תופעות פיזיולוגיות שמקורן תורשתי ואשר מלוות את הפרט למשך כל חייו. על המבוגר, הסובל מליקויים אלו, ללמוד איך לעקוף אותם או בעזרת משקפיים או בהימנעות מתעסוקה המחייבת זיהוי צבעים. ברור שבמקרה של ליקויי קריאה וכתיבה דרכי העקיפה וההתמודדות קשים יותר וגורמים לסבל רב יותר. באופן מסורתי נוקטים אנשי הממסד בגישה שמרנית, אשר גורסת שתופעת לקויות הלמידה הינה שולית ואולי בכלל לא קיימת. גישה זו מניחה שאחוז התלמידים הסובלים מליקויי למידה נע בין 2% ל4%-. אנשי המקצוע העובדים ישירות עם תלמידים בבתי הספר ובמוסדות חינוך על תיכוניים מעריכים שמדובר בתופעה שכיחה הרבה יותר, וחלקם אף מניח שמדובר בשיעור של 20%(!). האמת היא שקשה מאוד לבצע בדיקה מדויקת של שכיחות תופעה מורכבת כמו ליקויי למידה. מדובר באוכלוסיה הטרוגנית מאוד אשר בחלקה הגדול איננה מודעת כלל לקיומו של הליקוי. כיום נהוגות שיטות סטטיסטיות שונות לחישוב המשמעות של הקושי, כשכל חישוב כזה מושפע מהגישה התיאורטית והאינטרסים של מבצע החישוב. גישה נכונה לבעיה היא לראות בכל קושי, המונע מהפרט לממש את הפוטנציאל שלו, ליקוי למידה. בתחום לקויות הלמידה קיים מצב מוזר, שבו ילדים ומבוגרים מתלוננים על ליקויי קריאה וכתיבה והמערכת החינוכית מתייחסת אליהם בחשדנות ושרירות לב ומבקשת מהם להוכיח שאכן קיים ליקוי כזה. ליקויי הלמידה לא נעלמים עם הגיל. אמנם יכול לחול שיפור מסוים, ואפילו משמעותי, במיומנויות הקריאה והכתיבה, אך בפועל מדובר עדיין בליקויים קוגניטיביים קבועים ממקור תורשתי, אשר מלווים את האדם למשך כל חייו. פעמים רבות המבוגר, הסובל מליקויי למידה, איננו מודע לכך. הוא מאמין כי קשיי הקריאה, הכתיבה והכתיב, נובעים מכך שבילדותו היה "עצלן" או מכיוון שלא ניתנה לו ההזדמנות לרכישת השכלה מספקת. האמת היא ש"עצלנות" או "חוסר מוטיבציה" הינם התוצאה של הליקוי ולא הסיבה להם. בעבר, המבוגר הסובל מליקויי למידה, הצליח לעיתים בעזרת אסטרטגיות פיצוי או עקיפה להשתלב בעולם העבודה. המשימה הזאת נעשית עם השנים קשה יותר ויותר ככל שהדרישות להשכלה גבוהה והכשרה מקצועית מתקדמת הופכות רבות וגבוהות יותר. בהתאם, שיעורי האבטלה בקרב המבוגרים לקויי הלמידה גבוהים יותר מאשר בקרב מבוגרים ללא ליקויי למידה (Brinckerhoff, 1996). ללא הגברת המודעות, שיפור שיטות האבחון, שיפור החקיקה ומתן טיפול וסיוע מתאימים יעלו שיעורי אבטלה אלו עוד יותר. ההתמודדות עם עולם התעסוקה הדורשני תוביל לתסכולים ואכזבות, אשר מוכרים למבוגר לקוי הלמידה עוד מימיו בבית-הספר ותנציח את הקשיים הרגשיים והבעיות החברתיות שהיו מנת חלקו כבר בילדות.
