שאלה מכשילה

[shirli6]

למרות שכבר הבעתי דעתי...

אוסיף קצת מחוויה שעברתי ממש אתמול. הלכתי לבקר ידיד טוב שלי, והיינו אצלו בבית. אחרי כמה זמן הגיעו ההורים שלו ויצא שישבנו כולנו סביב שולחן עגול. אז הוא וההורים שלו דיברו על מה שעבר עליהם באותו היום וצחקו מבדיחות משפחתיות ובאופן כללי נהנו אחד מהשני. ההרגשה שהייתה שם הייתה כזאת משפחתית ושלמה. אז נכון שיש לי אמא ושיש לי משפחה, וגם אנחנו יושבים סביב שולחן וצוחקים. אבל משהו בהוויה הזאת של שני הורים וילד, משהו באיך שמשפחה אמורה להראות, הרגיש לי כ"כ חסר. אז אשכו, מסתבר שהשאלה שלך לא מכשילה כלל וכלל...

 

[A GIFT OF LOVE]

איך אמרת?

"אז נכון שיש לי אמא ושיש לי משפחה, וגם אנחנו יושבים סביב שולחן וצוחקים. אבל משהו בהוויה הזאת של שני הורים וילד, משהו באיך שמשפחה אמורה להראות, הרגיש לי כ"כ חסר." זה מזכיר לי שכשעשיתי מפגש סיכום עם הפסיכולוגית שלי היא הביאה לי עיתונים וכל מני חומרי גלם ואני ישר לקחתי את העיתון של הילדים. גזרתי ממנו כמה תמונות של ילדים משוועים שנושאים את ידיהם ואת ראשם למעלה. הדבקתי את כל גזרי העיתון על דף חלק ולבן ולמעלה הדבקתי תמונה של זוג הורים מחבקים ילדה מאושרת באהבת אין קץ ומחייכים אל המצלמה. כשהסברתי את החלק הזה הבנתי שזה החלום שלי. של הילדה המשוועת שבתוכי. הילדה שרוצה משפחה שלמה ומאוחדת... "משהו בהוויה הזאת של שני הורים וילד, משהו באיך שמשפחה אמורה להראות, הרגיש לי כ"כ חסר."

 

[יעלי 32 היחידה]

קורה לי כל הזמן....

קורה לי שאני רואה את הבן של חברה שלי עם אבא שלו...ואני מקנאה...את מבינה...בילד בן 3 לפני כמה ימים הייתי עם כמה אנשים שלא מכירים אותי מלפני...ופתאום איפה שהו כל אחד דיבר על בן כמה אבא שלו ומה הוא עושה... הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ בתוכי וכל מה שראיתי אחר כך זה ערפל כבד והרגשה של בא לי לעוף משם כמה שיותר מהר... אבל את יודעת מה...ואת זה אני הכי שונאת ומרגישה רע עם זה.... כשאני הולכת ברחוב ורואה אנשים מבוגרים...ואני יכולה לבהות בהם שעות...אלו שמשחקים שחמט על הספסל...אלו שמטיילים עם הנכדים...ותמיד אני מסתכלת וכועסת...ממש עד כדי כעס....למה הם חיים ואבא שלי לא... למה לאבא שלי הפסיקו את ההזדמנות לראות את אור השמש ולנשום...ולהנות מהאויר...ולהם לא.... כן...עד כדי כך...

 

[eshkolit32]

מבינה אותך לגמרי

היתמות מביאה אותנו לכעוס על הרבה דברים שנראה לנו לא בסדר לכעוס עליהם. ליד אבא שלי שכב בטיפול נמרץ בחודשיים האחרונים שלו איש קשיש שהיה שם בגלל שניסה להתאבד....זאת לא היתה הפעם הראשונה שלו. אין לי זכות לשפוט או לבקר אדם שרוצה למות, אני בסך הכל בן אדם......פשוט שיגע אותי שאבא שלי נלחם על החיים שלו בגיל שישים וארבע, וקשיש בסביבות גיל 80 שקיבל את הזכות עדיין להיות חי - רוצה למות....מי יודע איזה חיים איומים היו לו שרצה להתאבד, אני בטוחה שהוא סבל. פשוט בתוך המצוקה שלי, של לראות את אבא שלי הולך וגווע, היה קשה לראות מישהו שבמחי יד רוצה לסיים את החיים שלו. האמת היא שכמו שנוקי כתבה קודם, גם ככה החיים קשים לנו. מוטב שנקבל את הכעסים האלה במקום לכעוס על עצמנו על שהם קיימים. החיים לא הוגנים ולא צודקים, ומותר לנו להתרעם על כך.