אולי זה בגלל
שלא הפלויד שרים את השיר, אלא רוי הארפר, ולכן זה לא נשמע לגמרי "פלוידי". יש הרבה גרסאות לסיבה בגללה הארפר שר את השיר, ולא גילמור או ווטרס; הסיבה האמיתית לא ידועה עד היום. ההשערה שלי: ווטרס וגילמור רבו על השיר בעת ההקלטה ובתור פשרה - או ככלי להתנגחות ביניהם - הביאו את הארפר לשיר. לדעתי, את שני השירים - גם Have a Cigar וגם Welcome to the Machine - לא כדאי לשמוע במנותק מהאלבום כולו, כי הוצאתם מההקשר מציגה אותם באור אחר מהכוונה האמיתית שלהם, ועלולה להביא לבלבול. זה מה שקרה לי במשך כל השנים, כאשר לא שמעתי את האלבום כיחידה אחת, אלא את השירים בנפרד, ולכן לא התחברתי אליהם במיוחד. היום יש לי הערכה גדולה יותר לשני השירים האלו - ואני מסוגלת להנות מהם יותר - כאשר אני מבינה את המסגרת בה נכתבו והוקלטו. שני השירים הם ביקורת על חברות התקליטים, ותעשיית המוסיקה בכלל. במהותם, הם אומרים את אותו הדבר: חברות התקליטים מבטיחות לצעירים מוכשרים ונאיביים את השמיים, אך למעשה לא אכפת להם מהאמנים בכלל ("which one's pink?" זו שאלה שהפלויד באמת נשאלו, פעם, ע"י נציג של חברת התקליטים). הם מתייחסים לאמן כאל מוצר (ומכאן השימוש במילה machine), ואכפת להם רק מהשורה התחתונה: הכסף. התהליך הזה שוחק והורס אמנים צעירים, רגישים ומוכשרים - והכוונה כאן היא גם לבארט, אבל גם לווטרס עצמו, שחש את זה על בשרו. את המקור לשני השירים - כמו גם לאלבום ולקודם לו, DSOTM - אפשר למצוא בשיר Cymbaline אותו כתבו הפלויד והקליטו בסוף 1968 או תחילת 1969. גם שם מדובר על אמן (אנגלי) הנמצא בסיבוב הופעות בחו"ל, כאשר הלחצים של תעשיית המוסיקה (בין היתר) דוחפים אותו על עבר הטירוף: your manager and agent are both busy on the phone selling coloured photographs to magazines back home השיר Cymbaline הוא לטעמי יותר מוצלח משני השירים שלפנינו - אולי כי הוא שיר "חם" יותר. גילמור שר אותו עם הרבה רגש והשקעה, לעומת Have a Cigar המושר בציניות ע"י הארפר, ו-Welcome to the Machine שנשמע "מכאני", אולי במתכוון כמובן. אך במסגרת WYWH, שני השירים "עובדים" ונותנים בדיוק את הקונטרה הדרוש כדי שנבין את עומק הרגשות בשיר WYWH וב-SOYCD.
