אני חושב קצת אחרת
אמנם מדובר בשיר שהוא הכי "קליל" מבחינה מוזיקלית באלבום (ללא ספק בהשוואה לUS AND THEM למשל), אבל זו קלילות מדומה, בדיוק כמו השפיות המדומה שיש לאנשים לא שפויים מדי פעם. הגיטרה המצוינת של גילמור מנגנת צלילים שמזכירים בצורה מסוימת בתי הבראה לחולי נפש (כן, ניסחתי את זה במילים עדינות). השיר כולו, לפי דעתי, הוא סוג של מאבק פנימי של המשוגע (סיד?), שדן במחשבותיו על עצמו ("There's some one in my head but it's not me" האלמותי), עד להתפרצות המוחלטת בECLIPSE. ECLIPSE, ההמשך הישיר של BRAIN DAMAGE, הוא סיכומו של כל מה שאנחנו מכירים, כל מעשינו, מחשבותינו, כל מה שהיקום מכיל בעצם הם כביכול הרמונים ונפלאים (מושפעים מהשמש שנתנה את החיים), אבל השמש הגדולה והכבירה מכוסה על ידי הירח השחור והאפל - רמז שלא צריך הרבה בשביל שהכל יהרס. ואז בסוף, דפיקות הלב, שזה כל מה שנשאר בסופו של דבר, ורק שומעים (אם ממש מתאמצים) "There is no dark side of the moon really. Matter of fact it's all dark" סיכום נהדר ושנון לאלבום נהדר. מילה אחת על המוזיקה - לעומת שאר השירים באלבום שהשתמשו באפקטים שונים ומשונים, בBRAIN DAMAGE/ECLIPSE כמעט ואין אפקטים (קצת REVERB לקולות כדי שישתלבו יפה במוזיקה), אולם עדיין המוזיקה נשמעת כאילו לקוחה מעולם אחר. היכולת הפנומנאלית של פינק פלויד לסחוט צלילים כאלה מכלים יחסית פשוטים, זה הדבר שהכי יפה מאותה תקופה ראשונית ומצוינת של פינקפלויד, שלצערי, הסתיימה אחרי אלבום זה.