opalit

New member
../images/Emo160.gif

עצוב לי. אני אוהבת כאן. כואבת על מי ומה שנשאר כאן, על המשפחה החמה שנעזבת, על אנשים שבאמת צריכים אותי כאן. על פרידה נוספת מאמא, על מי ומה שיכולתי להיות לו הייתי גדלה לצדה. על אהבות שנוצרו בחופשה כאן, על הטבע הקסום שלי. על עוד חג בלעדיהם.. על תמונה חסרה. יצירת אומנות מופשטת. צבעים אחרים, לי ולעולם. על הריק שיהיה בלב. והסתיו עונה שאני כ"כ אוהבת שתמיד מביאה אותי לרגשות טובים, עושה לי רע רע. כ"כ רע שהקרירות בלילה מכה בי. לא ידעתי שיהיה כ"כ קשה להפרד שוב, אני מוצאת את עצמי מסתכלת, מול הבית והרגשות, עכשיו זה עצוב.
 
../images/Emo24.gif ענקי

פרידה זה תמיד דבר קשה, אבל אל תשכחי שדלת שנסגרת פותחת דלת חדשה.
 
ממש שומעים את השלכת, במילים שלך

ועכשיו עצוב לי גם. יש לי שאלה: שלם לך עם עצמך, לחיות שם? את נפרדת בלב שלם?
 

opalit

New member
../images/Emo39.gifכן..

כך אני מרגישה, סתווית. בגדול כן שלמה, אבל לא יכולתי להפרד בלב שלם, בלתי אפשרי במצב שלי, האנשים, דברים קורים ומשתנים ואני לא שם ולא חווה איתם את פיתולי החיים. מרחק אוקיינוס ביני לבין העולם שלי שאני קשורה אליו בארץ. אין לי מושג איך אני אבקר בפעם הבאה (הביקור היה נפלא), כולי שבורה מהפרידה. הרגשתי כ"כ אהבה וכ"כ עטופה בארץ. עכשיו אני עדיין כואבת ואני יודעת שזה חלק מהחיים, ושהחברים כאן (בארה"ב) עוברים את אותם דברים, וקיבלו אותי באהבה, והתגעגעתי גם לכאן... להבה, תודה
.
 
בטח שתבקרי שוב ../images/Emo13.gif

החיים במישור תמידי יכולים להרדים. ואפילו הדובים לא ישנים כל השנה.
 
למעלה