../images/Emo160.gif טוב, אז מסתבר
שיש לי מחשב, וחמור יותר, יש לי זמן.
אני אמנם עובדת כמו חמור במזקקה בבקרים, אבל פרט לכך, קמפבלטאון היא כנראה המקום השומם ביותר על פני האדמה. הכל נסגר ב-16:00, יש קולנוע שמקרין סרט ילדים אחד ביום וערב בינגו ביום שישי. יש כאן אחד מכל דבר: חנות בגדים אחת, חנות אופניים אחת, קצב אחד, חנות נעליים אחת, בית מרקחת אחד, רופא כבשים אחד... טוב, יש שני סופרמקטים. אה, וגם שבעה פאבים. ומזקקה אחת. אז מכיוון שאני מסיימת לעבוד איפשהו בצהריים, מסתבר שיש לי את כל הזמן שבעולם ללכת אחה"צ לספריה הציבורית ולגלוש באינטרנט באחד משבעת המחשבים העומדים לרשות תושבי קמפבלטאון. ובמזקקה? אני עמלה השבוע על השעורה. שלוש קומות של מבנה אבן ישן וענק. 10 טון של שעורה נשפכים למכולה ועליהם מוזרמים מים (מים מה"לוך" הפרטי שפעם שימש את כל המזקקות שפעלו בקפבלטאון והיום משמש רק את האחרונה שנשארה - ספרינגבנק - ואת תעשיית הגבינה שבאיזור). השעורה מבלה במים כמה ימים, ולאחר מכן מוצאת החוצה בעזרת אתים (!) אל הרצפה. מהערימה שעל הרצפה צריך לפרוש את השעורה על רצפת כל הקומה לייבוש. 10 טון שמועברים למריצות בעזרת את ונשפכים שוב בפינה המתאימה. ומדובר בשטח גדול מאוד. את השעורה צריך לשטח בדיוק בגובה הנכון כדי לשמור על הטמפרטורה, בעזרת מעין מטאטא עץ נטול שערות. הכל בשיטות מסורתיות, כמו שעשו לפני 170 שנה. שאלתי את פרנק מקהארדי, מנהל המזקקה, מה היתרון של השיטה המסורתית. הוא אמר שככה אפשר לדרוש מאנשים יותר כסף על הוויסקי.
זה כמו עם ירקות אורגניים, הוא אומר. אותו דבר אבל יותר יקר... זהו לבינתיים.
שיש לי מחשב, וחמור יותר, יש לי זמן.