../images/Emo16.gif
מחר, בעצם כבר היום, יעברו 3 חודשים מאז שסבתא שלי מתה. המשכתי 'הלאה' נורא מהר. היא מתה ביום שישי, ההלוויה היתה ביום ראשון ביום שני בבוקר חזרתי לצבא הייתי בשבעה פעם אחת, בעיקר הגשתי אוכל וניקיתי את הבית כדי לעזור לדודה שלי שלא תתמוטט שם לבד. לא היה לי זמן ממש לחשוב על זה. אני נזכרת בה כמעט כל יום. לא חשבתי שזה יכאב כל כך, אתם יודעים, רק דרגה שנייה. רק סבתא. מכל הסבים והסבתות, היא היתה הכי צעירה היא היתה הכי נמרצת ואנרגטית והיה לה הכי הרבה 'אופי' וצחקנו עליה המון שהיא פולניה ולוקחת הכל ברצינות פולנית כזאת. ואז היא מתה. זה היה די פתאומי, כי היא היתה יותר מלאת חיים מכולנו. היא היתה צעירה מסבא שלי בהמון שנים, הם היו נשואים 50 שנה ועכשיו הוא לבד. היא לא היתה אפילו בת 70. היא היתה הסבתא הצעירה שלי, כשהייתי ברגילה באתי אליה מתל אביב והיא האכילה אותי, כמו תמיד, וישבנו במטבח שלה ודיברנו הרבה זמן. אני מעריצה אותה. על כל מה שהיא עברה בחיים ועדיין נשארה כ"כ אופטימית. אבא סיפר לי שבשיחה האחרונה שלהם, כמה ימים לפני שהיא מתה היא אמרה לו "את הנכדים אוהבים יותר, ככה זה". אני יודעת שהיא אהבה אותנו. אני לא יודעת אם היא ידעה כמה אנחנו אוהבים אותה. איך נתמוטט בלעדיה. איך הכל ישתנה ושום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר. ואם היא היתה יודעת? אז מה? היא היתה מחליטה לא למות? היא לא רצתה למות. אבל המערכות שלה קרסו והיא מתה אחרי שבועיים בטיפול נמרץ. היא לא הספיקה לסיים את הספר מהספריה, לתת לי את המתנת יומולדת שהיא כבר קנתה לי, לנצח שוב את כל החברות שלה בברידג' ולאפות להן עוגות. היא לא הספיקה לחגוג יום הולדת 70. זה אולי קטנוני לחשוב ככה, כי בסה"כ היא חיה 69 שנה, והיו לה חיים די מלאים ומאושרים בסופו של דבר. ומי כמוני יודעת, אח שלי מת כשהוא היה בן 19. היו לה חיים ארוכים, יחסית. עברו כבר 3 חודשים. רק 3 חודשים. לפעמים אני מתגעגעת אליה נורא, היא מילאה את הבית בכ"כ הרבה שמחה ונוכחות וכל פעם שאני באה לשם אני רק רוצה לבכות כי זה כ"כ קשה שהיא לא שם יותר ועוד מעט ראש השנה היא כבר לא תכריח אותי לאכול היא לא תגיב בתדהמה כשהיא תגלה (שוב) שאני שונאת גפילטע פיש היא לא תדאג שכולם יאכלו ויהיו מרוצים. וכבר 3 חודשים שאין לי למי לקרוא 'סבתא' יותר.
מחר, בעצם כבר היום, יעברו 3 חודשים מאז שסבתא שלי מתה. המשכתי 'הלאה' נורא מהר. היא מתה ביום שישי, ההלוויה היתה ביום ראשון ביום שני בבוקר חזרתי לצבא הייתי בשבעה פעם אחת, בעיקר הגשתי אוכל וניקיתי את הבית כדי לעזור לדודה שלי שלא תתמוטט שם לבד. לא היה לי זמן ממש לחשוב על זה. אני נזכרת בה כמעט כל יום. לא חשבתי שזה יכאב כל כך, אתם יודעים, רק דרגה שנייה. רק סבתא. מכל הסבים והסבתות, היא היתה הכי צעירה היא היתה הכי נמרצת ואנרגטית והיה לה הכי הרבה 'אופי' וצחקנו עליה המון שהיא פולניה ולוקחת הכל ברצינות פולנית כזאת. ואז היא מתה. זה היה די פתאומי, כי היא היתה יותר מלאת חיים מכולנו. היא היתה צעירה מסבא שלי בהמון שנים, הם היו נשואים 50 שנה ועכשיו הוא לבד. היא לא היתה אפילו בת 70. היא היתה הסבתא הצעירה שלי, כשהייתי ברגילה באתי אליה מתל אביב והיא האכילה אותי, כמו תמיד, וישבנו במטבח שלה ודיברנו הרבה זמן. אני מעריצה אותה. על כל מה שהיא עברה בחיים ועדיין נשארה כ"כ אופטימית. אבא סיפר לי שבשיחה האחרונה שלהם, כמה ימים לפני שהיא מתה היא אמרה לו "את הנכדים אוהבים יותר, ככה זה". אני יודעת שהיא אהבה אותנו. אני לא יודעת אם היא ידעה כמה אנחנו אוהבים אותה. איך נתמוטט בלעדיה. איך הכל ישתנה ושום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר. ואם היא היתה יודעת? אז מה? היא היתה מחליטה לא למות? היא לא רצתה למות. אבל המערכות שלה קרסו והיא מתה אחרי שבועיים בטיפול נמרץ. היא לא הספיקה לסיים את הספר מהספריה, לתת לי את המתנת יומולדת שהיא כבר קנתה לי, לנצח שוב את כל החברות שלה בברידג' ולאפות להן עוגות. היא לא הספיקה לחגוג יום הולדת 70. זה אולי קטנוני לחשוב ככה, כי בסה"כ היא חיה 69 שנה, והיו לה חיים די מלאים ומאושרים בסופו של דבר. ומי כמוני יודעת, אח שלי מת כשהוא היה בן 19. היו לה חיים ארוכים, יחסית. עברו כבר 3 חודשים. רק 3 חודשים. לפעמים אני מתגעגעת אליה נורא, היא מילאה את הבית בכ"כ הרבה שמחה ונוכחות וכל פעם שאני באה לשם אני רק רוצה לבכות כי זה כ"כ קשה שהיא לא שם יותר ועוד מעט ראש השנה היא כבר לא תכריח אותי לאכול היא לא תגיב בתדהמה כשהיא תגלה (שוב) שאני שונאת גפילטע פיש היא לא תדאג שכולם יאכלו ויהיו מרוצים. וכבר 3 חודשים שאין לי למי לקרוא 'סבתא' יותר.