אפונה מלנכולית
New member
../images/Emo16.gif
אני לא יודעת עד כמה נחמה יש בידיעה שהמדינה כולה כואבת יחדיו. אני גם לא יודעת מה לעשות כדי להקל את הכאב, שלי הפרטי, שלנו הקולקטיבי, ושלכם, משפחת רמון, התמידי. מרגש הייה לראות את ההמראה של המעבורת. ישבתי בחדר עם אחותי הזאטוטה, וברגעי השיגור ממש, הושבתי אותה לידי וסיפרתי לה על הרגע היפה הזה. רגע שבעוד שנים אני אזכיר לה, איך שראינו יחד את ההמראה של המעבורת ובה אילן רמון, אחד משלנו. *והעיניים נמלאות דמעות כשאני כותבת את המילים האלו* השמיים הכחולים היפים שהיוו תפאורה יפייפיה למאורע הסמלי כל כך הזה, יחד עם העשן ומכונת הענק הזאת שיצאה לדרך, זאת תמונה שלא תשכח. שמרתי את העיתונים בימים לפני ההמראה, ואחרי ההמראה. התהוותה לי ערימה כזאת על השיגור של האסטרונאוט הישראלי הראשון. אני ´אספנית´ עיתונים מושבעת בנוגע לאירועים חשובים בארץ, ומתוך הערימה הענקית הכללית, הציץ אילן עם החליפה הכתומה שלו והחצי חיוך הזה בכמה וכמה עיתונים. קראתי כל פרט על הטיסה, על כל מה שהוא לקח עימו. ובכלל, אני בארשבעית, אז זה עוד יותר מיוחד. התלהבתי מזה שעל חליפת החלל יש את הסמל של באר שבע
ביום שבת הלכתי לבית של חברה, ופתחנו לראות טלויזיה. והערוץ השני, כאילו מתוך חלום רע, דיווח על תקלה במעבורת. החסרנו פעימה, והתעמקנו בדיווחים. התקשרתי לבית, וביקשתי מהם לפתוח את הטלוויזיה, אמא שלי נבהלה ושאלה מה קרה, האם משהו רע קרה, ואני רק אמרתי- הייתה תקלה במעבורת. היא התפוצצה. מהצד השני נשמע קול מבוהל, משהו בין צעקה להשתאות. אילן.. אילן שלנו. במשך כל אותו היום צפיתי בזה. לא יכלתי להתנתק. ומאותה עת שהבנתי שהוא לא יחזור, השאלה שקוננה אצלי במשך כל השבוע היא למה זה הייה צריך לקרות. מדי כמה מחשבות על העניין, השאלה חזרה וחתכה את השלווה. אבל נותרתי ללא מענה. מאותו יום והלאה, כל פרט, כל כתבה, כל מילה עליו נקראה בשקיקה. כמעט באובססיות. לא העזתי לפספס שום דבר, הכל נגזר ונאסף. וכל מילה הציתה מחדש את השאלה הזאת, ועוררה תקווה שהכל הייה חלום, לא מציאותי. כמו ההרגשה כשמגדלי התאומים קרסו- שהכל מאיזה סרט, מאיזה סיוט. אני חושבת שזה השפיע על כולנו כל כך כי הוא הייה אחד משלנו, מלח הארץ כפי שרבים כינו אותו, עם כל הציונות, הערכים והעבודה הקשה המשולבים במילים אלו. בלי קורטיב ציניות, הוא הייה "הישראלי היפה"- הלוחם, הגאה, הערכי, השאפתן. כל אלו מדברים שקראתי עליו, מציטוטים, מראיונות, מכתיבתו. מה שהכי קסום הוא שההשראה שלו היא לכל ילד וילד בישראל, כיוון שהוא הייה נער רגיל עם נפש מיוחדת, שנערים יכולים לשאוף להיות כמוהו [ובתקווה גם להגשים את זה תחת השראת סיפור חייו]. הוא הייה הטייס ממלא גאווה, איש משפחה ואדם למופת, מלא ערכים ויעוד. וזאת נחמה, שהוא הייה בשיאו. אבל באותה עת אנחנו נמלאים צער שהוא נלקח מאתנו. ואולי הגישה הקולקטיבית שהוא הייה ´שלנו´ עלולה לפגוע באלו שהוא הייה באמת ´שלהם´, או להיות יומרנית. אבל היא מאהבה, הערכה, השראה, ובעיקר גאווה. ואני עוד אספר לאחותי הזאטוטה בעוד כמה שנים על הגיבור שנגע בכוכבים. והיא גם תתמלא שמחה מרוב גאווה, וגם היא תדמע לנוכח הצער. אבל בעיקר, היא תזכור שאפשר לגעת בשמיים, גם ובמיוחד בארץ ישראל. ועם אותה מסקנה נותרתי אני, ועוד רבים, שמפעל חייו של אילן רמון הוא השראה ומופת- וכולנו יכולים להגשים את עצמינו, כמו אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון. נזכור אותו. יהייה זכרו ברוך
אני לא יודעת עד כמה נחמה יש בידיעה שהמדינה כולה כואבת יחדיו. אני גם לא יודעת מה לעשות כדי להקל את הכאב, שלי הפרטי, שלנו הקולקטיבי, ושלכם, משפחת רמון, התמידי. מרגש הייה לראות את ההמראה של המעבורת. ישבתי בחדר עם אחותי הזאטוטה, וברגעי השיגור ממש, הושבתי אותה לידי וסיפרתי לה על הרגע היפה הזה. רגע שבעוד שנים אני אזכיר לה, איך שראינו יחד את ההמראה של המעבורת ובה אילן רמון, אחד משלנו. *והעיניים נמלאות דמעות כשאני כותבת את המילים האלו* השמיים הכחולים היפים שהיוו תפאורה יפייפיה למאורע הסמלי כל כך הזה, יחד עם העשן ומכונת הענק הזאת שיצאה לדרך, זאת תמונה שלא תשכח. שמרתי את העיתונים בימים לפני ההמראה, ואחרי ההמראה. התהוותה לי ערימה כזאת על השיגור של האסטרונאוט הישראלי הראשון. אני ´אספנית´ עיתונים מושבעת בנוגע לאירועים חשובים בארץ, ומתוך הערימה הענקית הכללית, הציץ אילן עם החליפה הכתומה שלו והחצי חיוך הזה בכמה וכמה עיתונים. קראתי כל פרט על הטיסה, על כל מה שהוא לקח עימו. ובכלל, אני בארשבעית, אז זה עוד יותר מיוחד. התלהבתי מזה שעל חליפת החלל יש את הסמל של באר שבע
ביום שבת הלכתי לבית של חברה, ופתחנו לראות טלויזיה. והערוץ השני, כאילו מתוך חלום רע, דיווח על תקלה במעבורת. החסרנו פעימה, והתעמקנו בדיווחים. התקשרתי לבית, וביקשתי מהם לפתוח את הטלוויזיה, אמא שלי נבהלה ושאלה מה קרה, האם משהו רע קרה, ואני רק אמרתי- הייתה תקלה במעבורת. היא התפוצצה. מהצד השני נשמע קול מבוהל, משהו בין צעקה להשתאות. אילן.. אילן שלנו. במשך כל אותו היום צפיתי בזה. לא יכלתי להתנתק. ומאותה עת שהבנתי שהוא לא יחזור, השאלה שקוננה אצלי במשך כל השבוע היא למה זה הייה צריך לקרות. מדי כמה מחשבות על העניין, השאלה חזרה וחתכה את השלווה. אבל נותרתי ללא מענה. מאותו יום והלאה, כל פרט, כל כתבה, כל מילה עליו נקראה בשקיקה. כמעט באובססיות. לא העזתי לפספס שום דבר, הכל נגזר ונאסף. וכל מילה הציתה מחדש את השאלה הזאת, ועוררה תקווה שהכל הייה חלום, לא מציאותי. כמו ההרגשה כשמגדלי התאומים קרסו- שהכל מאיזה סרט, מאיזה סיוט. אני חושבת שזה השפיע על כולנו כל כך כי הוא הייה אחד משלנו, מלח הארץ כפי שרבים כינו אותו, עם כל הציונות, הערכים והעבודה הקשה המשולבים במילים אלו. בלי קורטיב ציניות, הוא הייה "הישראלי היפה"- הלוחם, הגאה, הערכי, השאפתן. כל אלו מדברים שקראתי עליו, מציטוטים, מראיונות, מכתיבתו. מה שהכי קסום הוא שההשראה שלו היא לכל ילד וילד בישראל, כיוון שהוא הייה נער רגיל עם נפש מיוחדת, שנערים יכולים לשאוף להיות כמוהו [ובתקווה גם להגשים את זה תחת השראת סיפור חייו]. הוא הייה הטייס ממלא גאווה, איש משפחה ואדם למופת, מלא ערכים ויעוד. וזאת נחמה, שהוא הייה בשיאו. אבל באותה עת אנחנו נמלאים צער שהוא נלקח מאתנו. ואולי הגישה הקולקטיבית שהוא הייה ´שלנו´ עלולה לפגוע באלו שהוא הייה באמת ´שלהם´, או להיות יומרנית. אבל היא מאהבה, הערכה, השראה, ובעיקר גאווה. ואני עוד אספר לאחותי הזאטוטה בעוד כמה שנים על הגיבור שנגע בכוכבים. והיא גם תתמלא שמחה מרוב גאווה, וגם היא תדמע לנוכח הצער. אבל בעיקר, היא תזכור שאפשר לגעת בשמיים, גם ובמיוחד בארץ ישראל. ועם אותה מסקנה נותרתי אני, ועוד רבים, שמפעל חייו של אילן רמון הוא השראה ומופת- וכולנו יכולים להגשים את עצמינו, כמו אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון. נזכור אותו. יהייה זכרו ברוך