[5044]

../images/Emo16.gif

שלום, אני חן. ביום שלישי ימלאו שנתיים למותו של אבי, שנתיים בהן הייתי יתומה מאב. אפשר להגיד שהאירוע ה"מכונן" ביותר בחיי היה כשאבא שלי חלה במחלת הסרטן. בסרטים התהליך הטיפולי כ"כ הוליוודי ומצוחצח, הדרמה פלסטית והחולה תמיד מאופר... אבל החיים הם לא סרט הוליוודי. שמונה חודשים לאחר גילוי המחלה, הוא נפטר. ברגע שגיליתי במה הוא חולה, השתחררתי. בכיתי בכי מרורים, בצורה הכי משוחררת, כאילו כדי להוציא את הכל, לסיים עם זה, כדי שאני אוכל להתמודד בהמשך. בכיתי כל הדרך מהמשרד הפרטי של ה"קצב" עד שהגענו הביתה. המנתח שלו היה קצב. זה נראה כאילו הוציא לו חצי מהאיברים הפנימיים. תחילה עבר ניתוח להסרת הריאה השמאלית, שבמהלכו "נפטרו" גם מקרום הלב שלו. הניתוח, אשר ערך 8 שעות תמימות, פגע במיתרי הקול שלו בצורה חמורה והותיר אותו לחשן. לאחר תקופת התאוששות, עבר ניתוח נוסף, לתיקון העוול שנגרם ע"י הניתוח הראשון. גם במהלך הניתוח הזה השתנו לפתע התכניות, וכך, אבי נותר גם עם גרוגרת מנוסרת, אך עם קול נמוך ועמוק. "התעללות בגופה", "וידוע הריגה", קראנו לזה בהרבה שמות... בדיעבד כולנו היינו חכמים גדולים. רק אז הוא יכל להתחיל לעבור הקרנות, שהיו אמורות להוביל לכימותרפיה. איזו תקופה רעה... בתקופת ההקרנות חלה התדרדרות במצבו והתגלה כי המחלה התפשטה אל בטנו וריאתו הימנית. הוחלט להפסיק בטיפול ולהעביר אותו לשיקום וחיזוק הגוף לפני מתן כימותרפיה. הוא לעולם לא הגיע לטיפול הכימותרפי השני... אני לא יודעת למה אני כותבת בצורה כל-כך קלינית ושכלתנית, ולא מגלה אף רגש. עברו שנתיים ואני מפחדת שלאט לאט הזיכרון שלו נהפך עמום ומתקלף מראשי כמו הצבע על הקירות... פתאום אני לא מרגישה אותו יותר! הריח שלו מתחיל להתמוסס מהאף, המראה שלו מתחיל להיטשטש מהזיכרון... הבית מתחיל לשנות צורה ומוחק אותו ממנו. אני לא רוצה למחוק אותו ממנו!! ולהביט בתמונות ישנות לא מעצים את הנוכחות שלו בשבילי יותר! הן לא מדברות אליי יותר! הן לא צובטת לי בלב יותר!! למה??! איפה הוא?? הקול שלו... רק במעומעם... אני לא ממש זוכרת... וזה נורא! אמנם היו לנו השיחות הטיפשיות ביותר, אבל הן היו שיחות של שיא תשומת הלב!!! שאף אחד אחר לא העניק לי!.. ולא מעניק לי עכשיו... ועכשיו, קשה לי לפעמים לזכור... למה הלכת, אבא?.. אני לא אראה את אבא שלי יותר בחיים! בחיים לא!!! זה משהו שאפשר בכלל לקלוט??! תחזור! תחזור, תחזק אותי, אני יודעת שלא היה לנו את הקשר הכי קרוב, אבל תן לי הזדמנות לשפר את זה! לא הייתה אפילו הזדמנות! פספסתי, הפסדתי אותך בדיוק כשרציתי לנסות! אתה נעלם לי. אפילו האבא שקיים אצלי, בתוכי, בזיכרון, מתחיל להעלם לי. גם הוא עזב. אתה, אני יודעת שלא תחזור, אבל הוא? מה אם הוא לא יחזור?..

 

[Ron W]

חן יקרה ../images/Emo201.gif

אני כלכך מזדהה עם הכאב ובמיוחד החרדה מהשכחה. הרי מה שנותר מכולנו בסופו של יום הוא זכרון. אמי ז"ל נפטרה מסרטן, אך בלתי נתיח בגלל מצבה הכללי סבלה גם מדמנציה אך היתה מספיק צלולה להבין שהיא הולכת למות המראות אכן קשים ואני מצטמרר כל פעם מכח הסבל שלה, נוכח ההקאות האיומות, חוסר האונים לעזור לה והדמעות שלה ובמיוחד מבקשתה "אל תשכח אותי" ועוד כמה משפטים נוגעים ללב שהצליחה להתבטא למרות הדעיכה המנטלית בהזיות שהיו לה היא חזרה לחפש את הוריה - רק להבין כמה שורשי ועמוק הוא הקשר והזכרון עד קץ הימים. התחושה של ההחמצה משותפת לרבים אך משלימים איתה כי אין ברירה לפני שש שנים כשאבי הלך לעולמו במפתיע, לפחות בלי סבל כזה, חרה לי שלא נפרדנו כמו שקורה לרבים. הייתי שקוע בגעגועים ואז באו שנה וחצי מוטרפות עם אמי שהתדרדרה והצער על אבא דעך. למרות שאני זוכר הכל, המחשבות על אמי הרחיקו אותו קצת כאילו שק היגון מוגבל בנפח להכיל אותו והוא מתחלק עכשיו עם הטראומה של אמי ז"ל שמרי על עצמך, הזכרונות לא ימושו ואין צורך להתייסר מעבר למה שסבלת לפחות היקירים לנו נגאלו מסבלם ואינם כואבים עוד. http://www.tapuz.co.il/Communa/usercommuna.asp?CommunaId=36912

 

[מלכת הלבבות 8]

חן ברוכה הבאה

באמת עצוב סיפורך וזכרי את אביך בטוב ליבו ובמה שהוא היה עבורך שולחת לך חיבוק מנחם מכל הלב

 

[5044]

תודה על קבלת הפנים../images/Emo140.gif

 

[5044]

תודה רבה, רון

אני ממש מעריכה את מה שכתבת, ובסופו של יום גם מסכימה עם הכל. זה פשוט לא פייר, לא פייר שזה כל מה שנשאר, לא פייר שאדם אחד יחיה עם הוריו ואדם אחר לא. אני יודעת שצריך לחשוב על חצי הכוס המלאה- העובדה שלפחות היה לי אבא טוב, מחזק ושומר, לעומת אבות אחרים שלא מגלים ולו מעט אכפתיות כלפי הילדים שלהם- אבל אני לא תמיד עומדת במשימה הזאת. לפעמים אני פשוט חושבת כמו ילדה קטנה (ואגוצנטרית)... במה שכתבת, הזכרת לי איזו מחווה מרגשת של אבא לי, בתקופה בה התדרדר מצבו... כל פעם שהייתי באה לבקר אותו הייתי מנשקת את לחיו, הוא היה מתחיל לדמוע בשקט ולוחש לי שהוא אוהב אותי. כל פעם. זה היה משתק אותי מרוב כאב... בכלל, רק עכשיו אני מבינה מה זה לאהוב עד כאב. כי כואב לי, מאוד. כי אני אוהבת אותו כל-כך. יהי זכרו ברוך.

 

[liron162]

ברוכה הבאה

תיהי חזקה ואני מקווה שתעברי את היום הזה של האזכרה.. הזכרת לי בסיפור שלך קצת את אבא שלי ז"ל..הוא גם נפטר אחרי 8 חודשים שבהם הוא היה חולה בסרטן ריאות הוא לא עשה ניתוח להסיר אותם אבל עבר טיפולים כימותרפים שלא עזרו..מאז שהוא הלך עברו רק שנה וחודשיים..