../images/Emo16.gif../images/Emo104.gif יזכור
ברשותכם, אני קצת מקדים (כי לא אהיה ליד מחשב בערב ומחר). יום הזכרון לחללי צה"ל תמיד מחזיר אותי לתקופת השירות הצבאי. את שירותי העברתי בצפון הרחוק וליתר דיוק ב"רמה" ואם ארצה לדייק יותר זה היה בצפון ת"א והכי מדויק - ברמת אביב. תפקידי לא היה משהו מפואר ולא משהו שחשתי שתורם במיוחד למדינה, אך עשיתי את שצוויתי לעשות (חוץ מפעם אחת שלא התחשק לי לעשות ספונז'ה,כי שכחתי את קרם הידיים בבית). תפקיד אחד שהוטל עלי וחשתי כבוד גדול לעשותו (ובשנים שאחריו כבר לא היה צריך לבקש ממני כי כבר היה ברור שזה תפקידי ביחידה) הוא קריאת היזכור בטקס יום הזכרון. הדבר הכי מרגש בטקס הזה היה לראות את קבוצת ילדי המעון הסמוך לבסיס, לוקחים חלק בטקס במרגש הזה באופן שגורם לך לחשוב ,רגע,הם באמת מבינים את המשמעות של מה שקורה פה ? ומבחינתי, להסתכל עליהם, הפרחים הקטנים והמקסימים הללו, שמרביתם יהפכו לחיילים וייתכן שחו"ח אחדים מביניהם יקטפו בטרם עת, היה הדבר הקורע ביותר. היום כשיש לי כמעט שני פרחים כאלה, קשה לי לחשוב ולקבל מציאות שכזו ולכן חשוב לי מאד לזכור את הפרחים שכבר נקטפו ולהקדיש להם דקותיים מזמני. יום הזכרון הוא היום היחיד שבו אני מתפלל. מתפלל שלא נצטרך לאבד עוד פרחים כאלה. כבר 13 שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שקראתי את התפילה הזו ,אז אני נוטל לעצמי שוב את התפקיד ואת המעמד.
יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, חיילי צבא הגנה לישראל, וכל לוחמי המחתרות וחטיבות הלוחמים במערכות העם, וכל אנשי קהילת המודיעין והבטחון ואנשי המשטרה אשר חרפו נפשם במלחמה על תקומת ישראל, וכל אלה שנרצחו בארץ ומחוצה לה בידי מרצחים מארגוני הטרור. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדשת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה. יהיו גבורי מלחמות ישראל עטורי הנצחון חתומים בלב ישראל לדור דור.
ברשותכם, אני קצת מקדים (כי לא אהיה ליד מחשב בערב ומחר). יום הזכרון לחללי צה"ל תמיד מחזיר אותי לתקופת השירות הצבאי. את שירותי העברתי בצפון הרחוק וליתר דיוק ב"רמה" ואם ארצה לדייק יותר זה היה בצפון ת"א והכי מדויק - ברמת אביב. תפקידי לא היה משהו מפואר ולא משהו שחשתי שתורם במיוחד למדינה, אך עשיתי את שצוויתי לעשות (חוץ מפעם אחת שלא התחשק לי לעשות ספונז'ה,כי שכחתי את קרם הידיים בבית). תפקיד אחד שהוטל עלי וחשתי כבוד גדול לעשותו (ובשנים שאחריו כבר לא היה צריך לבקש ממני כי כבר היה ברור שזה תפקידי ביחידה) הוא קריאת היזכור בטקס יום הזכרון. הדבר הכי מרגש בטקס הזה היה לראות את קבוצת ילדי המעון הסמוך לבסיס, לוקחים חלק בטקס במרגש הזה באופן שגורם לך לחשוב ,רגע,הם באמת מבינים את המשמעות של מה שקורה פה ? ומבחינתי, להסתכל עליהם, הפרחים הקטנים והמקסימים הללו, שמרביתם יהפכו לחיילים וייתכן שחו"ח אחדים מביניהם יקטפו בטרם עת, היה הדבר הקורע ביותר. היום כשיש לי כמעט שני פרחים כאלה, קשה לי לחשוב ולקבל מציאות שכזו ולכן חשוב לי מאד לזכור את הפרחים שכבר נקטפו ולהקדיש להם דקותיים מזמני. יום הזכרון הוא היום היחיד שבו אני מתפלל. מתפלל שלא נצטרך לאבד עוד פרחים כאלה. כבר 13 שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שקראתי את התפילה הזו ,אז אני נוטל לעצמי שוב את התפקיד ואת המעמד.