../images/Emo16.gif מחר ה-6 למרץ ../images/Emo16.gif
עבור רוב האנשים זהו עוד יום בחודש אבל עבור אריאן זה יום שהפך לפני שבועיים וחצי מיום שמח ליום עצוב כל כך. מחר רפאל אמור היה לחגוג שנתיים אבל מחר לא יהיו חגיגות לרפאל ולנו לא נותר אלא לחבק את אריאן בתוך העצב שלה. אריאן יקרה, אני רוצה לספר לך קצת על המחשבות או יותר נכון הזיכרונות שעלו לי ביום שהודעת לי על מותו של רפאל. אני לא יודעת למה אבל דקות אחרי ההודעה שלך חזרתי אחורה בזמן ליום אביב אחד איפה שהוא לפני בערך 19 שנים, כשהייתי נערה בת 16, לביקור מיוחד שהיה לי אצל סבתא שלי, אמא של אמא שלי. סבתא שלי זכרונה לברכה הייתה אישה מיוחדת במינה עם אהבה אין סופית. סבתא שלי זכתה בחייה להיות אישה אהובה ע"י תשעת נכדיה שאהבו אותה אהבה חזקה במיוחד. לסבתא שלי לא היה צריך לצלצל לפני שבאים אליה. תמיד אפשר היה לבוא, הדלת הייתה תמיד פתוחה ותמיד חיכו לנו מטעמים מעשה ידיה הטובות. באותו יום שאליו חזרתי אחרי ההודעה שלך, סיימתי את בית הספר והחלטתי לתפוס אוטובוס לסבתא. הגעתי אליה בשעות אחר הצהרים המוקדמות, וכבר מהשביל, עוד לפני הבית ראיתי שהיא יושבת שפופה במרפסת. בדרך כלל היא הייתה שמה לב שמשהוא מגיע, קמה לקראתו, פותחת את הדלת בחיוך רחב ומחבקת. אבל באותו היום היא לא שמה לב שהגעתי, וגם כשנכנסתי בשער היא לא ראתה אותי, ורק כשהתקרבתי למרפסת היא שמה לב אלי אבל היא לא חייכה וראיתי את העצב הנוראי בעיניים שלה. היא פתחה לי את הדלת חיבקה אבל לא הציעה לי לאכול, לא נזפה בי על שלא הבאתי את אחותי איתי, לא בדקה מה שלומי אלא חזרה למרפסת והתיישבה ואני התיישבתי לידה וניסיתי להבין מה קרה לה, למה העיניים שלה אדומות, למה היא כ"כ עצובה. באופן מוזר היא לא ממש התחמקה מלספר לי אף על פי שזה כ"כ לא אופייני לה, כאילו היא רק חיכתה לספר למשהוא על הבן שלה, בן השנתיים, שנשאר בן שנתיים, ושאותו היום היה תאריך יום ההולדת שלו. מעולם לא סיפרו לי שלאמא שלי היה אח גדול ממנה.עד אותו יום לא היה לי מושג שלסבתא שלי היה עוד ילד. ידעתי שלאמא שלי יש אחות גדולה ואחות קטנה אבל לא ידעתי שהיה עוד בן שנולד ומת לפני שאמא שלי נולדה. סבתא שלי ספרה לי הכל, על הילד שהיה ועל המוות הנוראי שהיה לו ועל הכאב שהיה לה אח"כ ועל הקושי להרות אח"כ בגלל הטראומה הנוראית ממותו הטראגי ובתוך הסיפור הבנתי גם כמה כבדים היו רגשי האשמה שהיא סחבה איתה עד אותו יום ובעצם עד יום מותה, ויכולתי לראות דרך עינייה את המחשבות הנוראיות על מה היה קורה אילו היה נשאר בחיים ועל הנכדים שאין לה ממנו ועל החיים שלא זכה לחיות. נזכרתי פתאום בתמונה של פעוט קטן שנמצאת תמיד מעל הארון בחדר השינה שלה, נזכרתי שתמיד כשהייתי שואלת מי זה הילד הזה היא הייתה מתחמקת ואומרת שזה קרוב משפחה וזהו. עכשיו שאלתי האם התמונה הזאת בחדר זאת התמונה של הבן שלה והיא לא התחמקה וענתה שכן. פתאום גם כל מיני דברים היו ברורים לי, כמו למה סבתא שלי לא מרשה לנכדים להכנס למטבח ואם חלילה אחד מאיתנו מעז להמרות את פיה ומתקרב לכיריים היא הייתה צועקת עלינו בהיסטריה, הסיבה היחידה שיכלה לגרום לסבתא שלי לצעוק עלינו. אני זוכרת שנשבעתי לעצמי שלא אעשה את זה יותר, שעכשיו אני מבינה למה זה מוציא אותה מדעת,ה ושלעולם לא אתקרב לכיריים בנוכחותה כדי לא להרגיז אותה. אני לא זוכרת מה בדיוק אמרתי לה, אני משערת, שקצת כמו ילדה קטנה ניסיתי להראות לה את היש בחיים, את הילדות שלה שגדלו, והנכדים האהובים עליה. כמו ילדה קטנה שלא מבינה הרבה על ניחומים חשבתי שהיש יכול לנחם על האין. היום אני כמובן יודעת שברגעים האלה זה לא מנחם ושהייתי צריכה פשוט לחבק אותה. כמה חודשים אחרי האובדן שלי, ביום כיפור, הגעתי לאמא שלי הביתה וראיתי שהיא הדליקה כהרגלה 3 נרות נשמה, לאחותה הגדולה שנפטרה בטרם עת, לסבא שלי ולסבתא שלי. באותו יום כיפור אמרתי לאמא שלי שאני חושבת שסבתא שלי הייתה מאוד מודה לה אילו הייתה מדליקה נר זיכרון גם עבור בנה, אחיה של אמא שלי שהיא מעולם לא פגשה. ומאז, אמא שלי מדליקה ביום כיפור 4 נרות נשמה, אחד מהם גם עבור אותו ילדון בן שנתיים. אריאן יקרה, ביום הולדת מברכים את החוגג אבל מחר אין למי לחגוג יומולדת. ובכל זאת אני רוצה לאחל לך, שב- 6 למרץ בעוד אי אלו עשרות שנים, תשבי גם את במרפסת, וכשתבכי את יום הולדתו של רפאל תופיע בדלת שלך נכדתך או נכדך ושנוכחותם החייה והמלאה ינחמו אותך ולו במעט ביום העצוב הזה. בינתיים, גם אנחנו נזכור איתך את יום ההולדת של רפאל. מחבקת אותך חזק ומנסה לנחם.
עבור רוב האנשים זהו עוד יום בחודש אבל עבור אריאן זה יום שהפך לפני שבועיים וחצי מיום שמח ליום עצוב כל כך. מחר רפאל אמור היה לחגוג שנתיים אבל מחר לא יהיו חגיגות לרפאל ולנו לא נותר אלא לחבק את אריאן בתוך העצב שלה. אריאן יקרה, אני רוצה לספר לך קצת על המחשבות או יותר נכון הזיכרונות שעלו לי ביום שהודעת לי על מותו של רפאל. אני לא יודעת למה אבל דקות אחרי ההודעה שלך חזרתי אחורה בזמן ליום אביב אחד איפה שהוא לפני בערך 19 שנים, כשהייתי נערה בת 16, לביקור מיוחד שהיה לי אצל סבתא שלי, אמא של אמא שלי. סבתא שלי זכרונה לברכה הייתה אישה מיוחדת במינה עם אהבה אין סופית. סבתא שלי זכתה בחייה להיות אישה אהובה ע"י תשעת נכדיה שאהבו אותה אהבה חזקה במיוחד. לסבתא שלי לא היה צריך לצלצל לפני שבאים אליה. תמיד אפשר היה לבוא, הדלת הייתה תמיד פתוחה ותמיד חיכו לנו מטעמים מעשה ידיה הטובות. באותו יום שאליו חזרתי אחרי ההודעה שלך, סיימתי את בית הספר והחלטתי לתפוס אוטובוס לסבתא. הגעתי אליה בשעות אחר הצהרים המוקדמות, וכבר מהשביל, עוד לפני הבית ראיתי שהיא יושבת שפופה במרפסת. בדרך כלל היא הייתה שמה לב שמשהוא מגיע, קמה לקראתו, פותחת את הדלת בחיוך רחב ומחבקת. אבל באותו היום היא לא שמה לב שהגעתי, וגם כשנכנסתי בשער היא לא ראתה אותי, ורק כשהתקרבתי למרפסת היא שמה לב אלי אבל היא לא חייכה וראיתי את העצב הנוראי בעיניים שלה. היא פתחה לי את הדלת חיבקה אבל לא הציעה לי לאכול, לא נזפה בי על שלא הבאתי את אחותי איתי, לא בדקה מה שלומי אלא חזרה למרפסת והתיישבה ואני התיישבתי לידה וניסיתי להבין מה קרה לה, למה העיניים שלה אדומות, למה היא כ"כ עצובה. באופן מוזר היא לא ממש התחמקה מלספר לי אף על פי שזה כ"כ לא אופייני לה, כאילו היא רק חיכתה לספר למשהוא על הבן שלה, בן השנתיים, שנשאר בן שנתיים, ושאותו היום היה תאריך יום ההולדת שלו. מעולם לא סיפרו לי שלאמא שלי היה אח גדול ממנה.עד אותו יום לא היה לי מושג שלסבתא שלי היה עוד ילד. ידעתי שלאמא שלי יש אחות גדולה ואחות קטנה אבל לא ידעתי שהיה עוד בן שנולד ומת לפני שאמא שלי נולדה. סבתא שלי ספרה לי הכל, על הילד שהיה ועל המוות הנוראי שהיה לו ועל הכאב שהיה לה אח"כ ועל הקושי להרות אח"כ בגלל הטראומה הנוראית ממותו הטראגי ובתוך הסיפור הבנתי גם כמה כבדים היו רגשי האשמה שהיא סחבה איתה עד אותו יום ובעצם עד יום מותה, ויכולתי לראות דרך עינייה את המחשבות הנוראיות על מה היה קורה אילו היה נשאר בחיים ועל הנכדים שאין לה ממנו ועל החיים שלא זכה לחיות. נזכרתי פתאום בתמונה של פעוט קטן שנמצאת תמיד מעל הארון בחדר השינה שלה, נזכרתי שתמיד כשהייתי שואלת מי זה הילד הזה היא הייתה מתחמקת ואומרת שזה קרוב משפחה וזהו. עכשיו שאלתי האם התמונה הזאת בחדר זאת התמונה של הבן שלה והיא לא התחמקה וענתה שכן. פתאום גם כל מיני דברים היו ברורים לי, כמו למה סבתא שלי לא מרשה לנכדים להכנס למטבח ואם חלילה אחד מאיתנו מעז להמרות את פיה ומתקרב לכיריים היא הייתה צועקת עלינו בהיסטריה, הסיבה היחידה שיכלה לגרום לסבתא שלי לצעוק עלינו. אני זוכרת שנשבעתי לעצמי שלא אעשה את זה יותר, שעכשיו אני מבינה למה זה מוציא אותה מדעת,ה ושלעולם לא אתקרב לכיריים בנוכחותה כדי לא להרגיז אותה. אני לא זוכרת מה בדיוק אמרתי לה, אני משערת, שקצת כמו ילדה קטנה ניסיתי להראות לה את היש בחיים, את הילדות שלה שגדלו, והנכדים האהובים עליה. כמו ילדה קטנה שלא מבינה הרבה על ניחומים חשבתי שהיש יכול לנחם על האין. היום אני כמובן יודעת שברגעים האלה זה לא מנחם ושהייתי צריכה פשוט לחבק אותה. כמה חודשים אחרי האובדן שלי, ביום כיפור, הגעתי לאמא שלי הביתה וראיתי שהיא הדליקה כהרגלה 3 נרות נשמה, לאחותה הגדולה שנפטרה בטרם עת, לסבא שלי ולסבתא שלי. באותו יום כיפור אמרתי לאמא שלי שאני חושבת שסבתא שלי הייתה מאוד מודה לה אילו הייתה מדליקה נר זיכרון גם עבור בנה, אחיה של אמא שלי שהיא מעולם לא פגשה. ומאז, אמא שלי מדליקה ביום כיפור 4 נרות נשמה, אחד מהם גם עבור אותו ילדון בן שנתיים. אריאן יקרה, ביום הולדת מברכים את החוגג אבל מחר אין למי לחגוג יומולדת. ובכל זאת אני רוצה לאחל לך, שב- 6 למרץ בעוד אי אלו עשרות שנים, תשבי גם את במרפסת, וכשתבכי את יום הולדתו של רפאל תופיע בדלת שלך נכדתך או נכדך ושנוכחותם החייה והמלאה ינחמו אותך ולו במעט ביום העצוב הזה. בינתיים, גם אנחנו נזכור איתך את יום ההולדת של רפאל. מחבקת אותך חזק ומנסה לנחם.
