../images/Emo16.gif לסוניה
על דלת הכניסה לבניין מודבק דף בודד: בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פתירתה בשיבה טובה של דודתינו פינקמן סוניה (שרה) בת יצחק ופרומה סוניה היא שכנה שלנו, מקומת הקרקע. היא היתה אישה מאוד מבוגרת. תשעים ומשהו. היא היתה ניצולת שואה, אבל יותר מזה לא ידוע, כי היא לא סיפרה. היא לא היתה נשואה ולא היו לה ילדים והיא חיה לבדה בדירה של עמידר. היא היתה אישה רזה, זקופה וגבוהה לגילה. בקיץ תמיד ראינו את הצללית שלה בחלון הקידמי עם הרשת. מסתכלת על הילדים שמשחקים בחצר. היתה איתה רחל, המטפלת מהרווחה, שהיתה מגיע לעזור לה, ולהיות איתה כמה שעות ביום. פעם ביום היא היתה יוצאת איתה לשבת על הספסל להתאוורר. חוץ מזה היתה לה אחיינית, שהיתה מגיעה מדי כמה חודשים. וזהו. היא דיברה קצת עברית במבטא אידי, עם המטפלת היא דיברה יידיש, ואנחנו, אם רצינו שהיא בטוח תבין אותנו, דיברנו איתה בגרמנית הרצוצה שלנו. המטפלת מדברת יידיש במבטא עירקי, כי הכל יתכן בשכונה הזאת. היא נעזרה בהליכון, כזה עם שני כדורי טניס ברגליים האחוריות, כדי לצאת לשבת בכיסא בכניסה לחדר מדרגות. כשירדתי עם הילדים, היא היתה שולפת שוקולד קינדר לתת להם ולפעמים היא היתה מוסיפה- זה לא סתם, זה שוקולד טופ! יזהר הציל פעם את החיים שלה ושל כולנו. זה היה בשבת בלילה, הרחנו ריח גז בחדר המדרגות, אבל קשה היה למצוא את המקור. בסוף הוא מצא שהריח ליד הדירה שלה חריף, ודפק בדלת, ולקח לה זמן רב להתעורר להגיע לדלת, ולפתוח (קודם עם הגנג'ו כמובן), ולבדוק שזה לא שודד חלילה, ומה פתאום דופקים ככה על הדלת באמצע הלילה. איך שהוא נכנס לדירה הוא מיהר לפתוח חלונות. היא התנגדה מאוד- כי לא פותחים חלונות בלילה, אבל הוא ועוד שכן ממש רבו איתה עד שהיא הסכימה לפתוח את התריסים. הכפתור של הגז לא היה סגור עד הסוף, כנראה כמה שעות טובות. היא התעקשה שהיה האיש של פזגז ובדק ואמר שהכל בסדר. היא כנראה לא הבינה את חומרת העניין, כי היא באה לקחת קופסת גפרורים ורצתה להוכיח להם שהגז בסדר. יצא לי להיות אצלה כמה פעמים. פעם אחת, רחל קראה לי לראות כיב שהתפתח לסוניה על העור מרוב יובש. נתתי לה משחת וולדה לטוסיק של תינוקות וזה עבד יופי. פעם אחרת, רחל קראה לי אחרי שבוע שהיה לסוניה שלג על מסך הטלביזיה והשלט לא פעל. הראתי לה איך להזיז ערוצים מהטלביזיה עצמה והפכתי את הבטריה בשלט לשמישות. מאז היא לקחה ממני טכנאית. הדירה שלה היתה היחידה שנשארה כפי שהיתה כשנבנה הבניין לפני שלושים שנה. גם מבחינת המבנה וגם מבחינת הריהוט. המטבח ממש ספרטני. שמץ של קישוט לא היה שם. תנור משנות החמישים, ומקרר ישן ושיש חלק וריק וכיור. אבל הכל היה נקי, כמו חדש. עמד בדירה ריח עמום של חלב מורתח ושל מרק עוף. רוב היום היו כל התריסים מוגפים, ובשעות שהמטפלת היתה איתה, היא איווררה את הבית. סוניה היתה חשדנית, ולקח הרבה זמן עד שנתנה אמון במישהו. וגם אז זה היה בערבון מוגבל. היא אף פעם לא סיפרה על עצמה. כמו שהתריסים היו סגורים וכמו שעל הדלת היה צריך לחכות הרבה עד שפתחה, ככה גם היה עם הלב שלה. בחודש האחרון סוניה לא הרשתה לרחל לפתוח חלונות. היא גם לא רצתה לצאת לספסל בחצר. לפני שבוע וחצי אמרה לי שכנה שלקחו את סוניה לבית חולים. ביום שישי האחרון היא נפטרה. בשיבה. לא יודעת אם טובה. אז רק רציתי שתדעו שהיא היתה, כי מעטים יודעים.
על דלת הכניסה לבניין מודבק דף בודד: בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פתירתה בשיבה טובה של דודתינו פינקמן סוניה (שרה) בת יצחק ופרומה סוניה היא שכנה שלנו, מקומת הקרקע. היא היתה אישה מאוד מבוגרת. תשעים ומשהו. היא היתה ניצולת שואה, אבל יותר מזה לא ידוע, כי היא לא סיפרה. היא לא היתה נשואה ולא היו לה ילדים והיא חיה לבדה בדירה של עמידר. היא היתה אישה רזה, זקופה וגבוהה לגילה. בקיץ תמיד ראינו את הצללית שלה בחלון הקידמי עם הרשת. מסתכלת על הילדים שמשחקים בחצר. היתה איתה רחל, המטפלת מהרווחה, שהיתה מגיע לעזור לה, ולהיות איתה כמה שעות ביום. פעם ביום היא היתה יוצאת איתה לשבת על הספסל להתאוורר. חוץ מזה היתה לה אחיינית, שהיתה מגיעה מדי כמה חודשים. וזהו. היא דיברה קצת עברית במבטא אידי, עם המטפלת היא דיברה יידיש, ואנחנו, אם רצינו שהיא בטוח תבין אותנו, דיברנו איתה בגרמנית הרצוצה שלנו. המטפלת מדברת יידיש במבטא עירקי, כי הכל יתכן בשכונה הזאת. היא נעזרה בהליכון, כזה עם שני כדורי טניס ברגליים האחוריות, כדי לצאת לשבת בכיסא בכניסה לחדר מדרגות. כשירדתי עם הילדים, היא היתה שולפת שוקולד קינדר לתת להם ולפעמים היא היתה מוסיפה- זה לא סתם, זה שוקולד טופ! יזהר הציל פעם את החיים שלה ושל כולנו. זה היה בשבת בלילה, הרחנו ריח גז בחדר המדרגות, אבל קשה היה למצוא את המקור. בסוף הוא מצא שהריח ליד הדירה שלה חריף, ודפק בדלת, ולקח לה זמן רב להתעורר להגיע לדלת, ולפתוח (קודם עם הגנג'ו כמובן), ולבדוק שזה לא שודד חלילה, ומה פתאום דופקים ככה על הדלת באמצע הלילה. איך שהוא נכנס לדירה הוא מיהר לפתוח חלונות. היא התנגדה מאוד- כי לא פותחים חלונות בלילה, אבל הוא ועוד שכן ממש רבו איתה עד שהיא הסכימה לפתוח את התריסים. הכפתור של הגז לא היה סגור עד הסוף, כנראה כמה שעות טובות. היא התעקשה שהיה האיש של פזגז ובדק ואמר שהכל בסדר. היא כנראה לא הבינה את חומרת העניין, כי היא באה לקחת קופסת גפרורים ורצתה להוכיח להם שהגז בסדר. יצא לי להיות אצלה כמה פעמים. פעם אחת, רחל קראה לי לראות כיב שהתפתח לסוניה על העור מרוב יובש. נתתי לה משחת וולדה לטוסיק של תינוקות וזה עבד יופי. פעם אחרת, רחל קראה לי אחרי שבוע שהיה לסוניה שלג על מסך הטלביזיה והשלט לא פעל. הראתי לה איך להזיז ערוצים מהטלביזיה עצמה והפכתי את הבטריה בשלט לשמישות. מאז היא לקחה ממני טכנאית. הדירה שלה היתה היחידה שנשארה כפי שהיתה כשנבנה הבניין לפני שלושים שנה. גם מבחינת המבנה וגם מבחינת הריהוט. המטבח ממש ספרטני. שמץ של קישוט לא היה שם. תנור משנות החמישים, ומקרר ישן ושיש חלק וריק וכיור. אבל הכל היה נקי, כמו חדש. עמד בדירה ריח עמום של חלב מורתח ושל מרק עוף. רוב היום היו כל התריסים מוגפים, ובשעות שהמטפלת היתה איתה, היא איווררה את הבית. סוניה היתה חשדנית, ולקח הרבה זמן עד שנתנה אמון במישהו. וגם אז זה היה בערבון מוגבל. היא אף פעם לא סיפרה על עצמה. כמו שהתריסים היו סגורים וכמו שעל הדלת היה צריך לחכות הרבה עד שפתחה, ככה גם היה עם הלב שלה. בחודש האחרון סוניה לא הרשתה לרחל לפתוח חלונות. היא גם לא רצתה לצאת לספסל בחצר. לפני שבוע וחצי אמרה לי שכנה שלקחו את סוניה לבית חולים. ביום שישי האחרון היא נפטרה. בשיבה. לא יודעת אם טובה. אז רק רציתי שתדעו שהיא היתה, כי מעטים יודעים.