לסוניה

שרוֹן

New member
../images/Emo16.gif לסוניה

על דלת הכניסה לבניין מודבק דף בודד: בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פתירתה בשיבה טובה של דודתינו פינקמן סוניה (שרה) בת יצחק ופרומה סוניה היא שכנה שלנו, מקומת הקרקע. היא היתה אישה מאוד מבוגרת. תשעים ומשהו. היא היתה ניצולת שואה, אבל יותר מזה לא ידוע, כי היא לא סיפרה. היא לא היתה נשואה ולא היו לה ילדים והיא חיה לבדה בדירה של עמידר. היא היתה אישה רזה, זקופה וגבוהה לגילה. בקיץ תמיד ראינו את הצללית שלה בחלון הקידמי עם הרשת. מסתכלת על הילדים שמשחקים בחצר. היתה איתה רחל, המטפלת מהרווחה, שהיתה מגיע לעזור לה, ולהיות איתה כמה שעות ביום. פעם ביום היא היתה יוצאת איתה לשבת על הספסל להתאוורר. חוץ מזה היתה לה אחיינית, שהיתה מגיעה מדי כמה חודשים. וזהו. היא דיברה קצת עברית במבטא אידי, עם המטפלת היא דיברה יידיש, ואנחנו, אם רצינו שהיא בטוח תבין אותנו, דיברנו איתה בגרמנית הרצוצה שלנו. המטפלת מדברת יידיש במבטא עירקי, כי הכל יתכן בשכונה הזאת. היא נעזרה בהליכון, כזה עם שני כדורי טניס ברגליים האחוריות, כדי לצאת לשבת בכיסא בכניסה לחדר מדרגות. כשירדתי עם הילדים, היא היתה שולפת שוקולד קינדר לתת להם ולפעמים היא היתה מוסיפה- זה לא סתם, זה שוקולד טופ! יזהר הציל פעם את החיים שלה ושל כולנו. זה היה בשבת בלילה, הרחנו ריח גז בחדר המדרגות, אבל קשה היה למצוא את המקור. בסוף הוא מצא שהריח ליד הדירה שלה חריף, ודפק בדלת, ולקח לה זמן רב להתעורר להגיע לדלת, ולפתוח (קודם עם הגנג'ו כמובן), ולבדוק שזה לא שודד חלילה, ומה פתאום דופקים ככה על הדלת באמצע הלילה. איך שהוא נכנס לדירה הוא מיהר לפתוח חלונות. היא התנגדה מאוד- כי לא פותחים חלונות בלילה, אבל הוא ועוד שכן ממש רבו איתה עד שהיא הסכימה לפתוח את התריסים. הכפתור של הגז לא היה סגור עד הסוף, כנראה כמה שעות טובות. היא התעקשה שהיה האיש של פזגז ובדק ואמר שהכל בסדר. היא כנראה לא הבינה את חומרת העניין, כי היא באה לקחת קופסת גפרורים ורצתה להוכיח להם שהגז בסדר. יצא לי להיות אצלה כמה פעמים. פעם אחת, רחל קראה לי לראות כיב שהתפתח לסוניה על העור מרוב יובש. נתתי לה משחת וולדה לטוסיק של תינוקות וזה עבד יופי. פעם אחרת, רחל קראה לי אחרי שבוע שהיה לסוניה שלג על מסך הטלביזיה והשלט לא פעל. הראתי לה איך להזיז ערוצים מהטלביזיה עצמה והפכתי את הבטריה בשלט לשמישות. מאז היא לקחה ממני טכנאית. הדירה שלה היתה היחידה שנשארה כפי שהיתה כשנבנה הבניין לפני שלושים שנה. גם מבחינת המבנה וגם מבחינת הריהוט. המטבח ממש ספרטני. שמץ של קישוט לא היה שם. תנור משנות החמישים, ומקרר ישן ושיש חלק וריק וכיור. אבל הכל היה נקי, כמו חדש. עמד בדירה ריח עמום של חלב מורתח ושל מרק עוף. רוב היום היו כל התריסים מוגפים, ובשעות שהמטפלת היתה איתה, היא איווררה את הבית. סוניה היתה חשדנית, ולקח הרבה זמן עד שנתנה אמון במישהו. וגם אז זה היה בערבון מוגבל. היא אף פעם לא סיפרה על עצמה. כמו שהתריסים היו סגורים וכמו שעל הדלת היה צריך לחכות הרבה עד שפתחה, ככה גם היה עם הלב שלה. בחודש האחרון סוניה לא הרשתה לרחל לפתוח חלונות. היא גם לא רצתה לצאת לספסל בחצר. לפני שבוע וחצי אמרה לי שכנה שלקחו את סוניה לבית חולים. ביום שישי האחרון היא נפטרה. בשיבה. לא יודעת אם טובה. אז רק רציתי שתדעו שהיא היתה, כי מעטים יודעים.
 
../images/Emo16.gif

שרון, ריגשת אותי, עד כדי צמרמורת שחלפה בי. כתוב מאוד יפה, מאוד נוגע. יפה שלקחת את הזמן כדי להקדיש לאשה הזו, שלא ברור אם יש לך בכלל משפחה או שארים כלשהם, כמה רגעים של חסד.
 

שרוֹן

New member
מלבד אחיינית לא היו לה קרובי משפחה

הבוקר שכנה הניחה נר זיכרון ליד דלת הדירה של סוניה. אם אין עליה שבעה, לפחות זה. משהו ששמתי לב אליו- מודעות אבל, מרוב עצב וצורך לשתף, שמים בהמונים ליד ביתו של המת. אחד בכניסה, אחד על דלת הבית, אחד על העץ בחצר, אחד ברחוב. לסוניה נתלתה הודעה בודדת על דף A4 מודפסת בכתב קטן.
 

יוסי ר1

Active member
../images/Emo16.gifהודעה עצובה ומרגשת עד דמעות

מה שעצוב עוד יותר, שאנשים אילו לוקחים איתם לקבר את זוועות השואה, ואינם משתפים בהם איש (תופעה אנושית מאד כמובן) תוכלי להוסיף תאריך פטירה ותאריך קבורה, כדי שאפשר יהיה לזכור אותה גם בקדיש?
 

שרוֹן

New member
תודה רבה,

חיממת לי את הלב. היא היתה אשה מאמינה, היא היתה מדליקה נרות שבת, ושמרה שבת. זה היה עושה לה טוב לדעת שיגידו עליה קדיש בבוא היום. שמה היה סוניה פינקמן, בת יצחק ופרומה. היא נקברה ביום ראשון השבוע, י' טבת תשס"ז, בבית העלמין מורשה.
 
רגשת אותי מאוד!

זה נראה כאילו סוניה "בחרה" להיפרד מהעולם בתאריך מאוד מסויים, ביום בו אנשים רבים אומרים קדיש על קרוביהם שנרצחו בשואה, ולא ידוע תאריך מותם...
 

nutmeg

New member
../images/Emo142.gif../images/Emo142.gif../images/Emo142.gif

נזכרתי בכל נדרי - מתוך "למה לא באת לפני המלחמה" מאת ליזי דורון [למנהלים: אם יש חשש כלשהו להפרת זכויות יוצרים, אנא הרשו לעצמכם למחוק את ההודעה] "... הלנה, כמו כל האחרים, הכינה עצמה ליום הכיפורים. טרם יום לבשה לבן, עטפה ראשה במטפחת משי לבנה, ספק הינומה, ועמדה מתבוננת ממרפסת ביתה בקומה השנייה על בית הכנסת שממול. "מתי יהיה ה'יזכור'"? שאלה את המתכנסים לתפילה "אני חייבת להזכיר כמה דברים להם ולאלוהים". ואותי שלחה לחצר המשחקים. בכל שנה, כנראה על פי תכנון מוקדם, עמד לשירותה ילד תורן שצעק מהחצר: "הלנה, הלנה, ה'יזכור' הוא הבא בתור!" וכהרף עין היתה עומדת נוכח ארון הקודש בבית הכנסת ובאחת הושלך הס. כל עוטי הטליתות נדהמים: "הרי זו רחבת הגברים!" - מבוכה. בתחילה עוד היו מסבירים: "זו טעות, תעברי לחדר הסמוך". היא היתה מישירה מבט ומבהירה: "זו לא טעות, אני במקום הנכון". ובתנועה חדה היתה מפנה גבה למתפללים, פניה אל ארון הקודש, וקולה רועם בדממה: "על דעת המקום ועל דעת הקהל, אני, הלנה, נציגה של משפחה שנכחדה, באתי לפני כבודך, בשם נדר שנדרתי, בשם תפקיד שלא אני בחרתי, אני מזכירה נשמות. ורק אתה יודע למה דווקא אני, אני עומדת פה במקומם; אילו הם היו, היו הם עומדים ליד ארון הקודש ואני, אז גם אני הייתי במקומי". ובאחת, על סף הבכי, היתה מפנה מבט אל הקהל הננעץ עינים בגבה: "מה אתם מסתכלים?! זו בכלל לא אני, אני כל מי שאיננו פה!" ושוב היתה משיבה פניה אל ארון הקודש. מכווצת היתה כולה, ומטפחת המשי הלבנה, שנדמה היה תחילה שהיא ספק הינומה, משנה צורה: הלנה בלבן כמו המת בתכריכיו. אחרי עוד רגע קל שוב החזירה מבט אל הקהל: "רק בשמות פרטיים אקרא", התחייבה כמו בשבועה, "כדי שלא תתעקב התפילה". הרב נתן סימן, הבין שאחרת לא ניתן. והלנה היתה מונה את השמות: "יזכור אלוהים את קובה, את משה, את אהרון, את זליג, את יודל, את קלמן, את פנחס ואת אפריים..." תחילה שמות הגברים ואחר כך את שמות הנשים: "את פרידה, את פפה, את גולדה, את נינה..." אצבעות ידיה הארוכות והדקות נעות היו כמו ועדת ביקורת בזו אחר זו, לכל שם אצבע, לכל אצבע שם, ופריסת האצבעות מתואמת עם מספר השמות. והרשימה של הלנה ארוכה. ובבית הכנסת שתיקה. בקהל הגברים היה ניכר שיבש הגרון והתלחלחו העיניים, ובעזרת הנשים העבירו ממחטות לעזור את הדמעות הניגרות. מארון הקודש המשיכו לבקוע ניגונים, ובזה אחרי זה עלו לאוויר השמות - לכל שם בכי משלו. בסוף הרשימה כבר לא נשמע בכייה של הלנה, אלא יבבה של מקהלה שלמה. לסיום היתה מודה לכל מי שעזר לה לקיים שבועה, ויוצאת מבית התפילה. קינת יום כיפור נמשכה כהלכתה. כך כל שנה, ביום כיפור בבית הכנסת בשכונה. ובחצר המשיכו הילדים במשחקים של יום הכיפורים. כשהלנה נעלמה מהמרפסת, נעלמתי אני מחצר המשחקים ומן החלון האחורי של בית הכנסת ראיתי את המתרחש אל מול קודש הקודשים. הארון הסתיר את המראות, את המבט, את הכאב, אבל לא יכול היה לקולות. תחילה שמעתי, אחר כך הצצתי על קצות האצבעות לראות, אחר כך הספיקה מתיחת צוואר; וכך כל שנה ידעתי יותר. כשהייתי מספיק גבוהה, נבנה בית כנסת אחר בשכונה, מפואר ומהודר, ובית הכנסת הזה נסגר. והלנה, בכל יום כיפור עמדה במרפסת ביתה ובשעת הזכרת נשמות קראה בשמות. בלי קהל, בלי רב, בלי מתפללים, רק בפני האלוהים".
 

יוסי ר1

Active member
../images/Emo45.gif../images/Emo16.gif ספר חובה על השואה -

הסיפורים שבו ממש מצמררים. עוד שני ספרי חובה - "תיקו עם המות", של יצחק מרס. "בשם כל בני ביתי" - מאת מרטין גרי.
 

יוסי ר1

Active member
אעבור על מידותי, ואצטט דברי כפירה

שהשאירו עלי רושם עז. אני מניח שהשיר מבטא את תחושתם של חלק משורדי השואה, אילו שאיבדו את אמונתם בעקבותיה. ומי אנו שנשפוט אנשים שהתחרו בהצלחה באיוב? להלן השיר: יצחק / ש. שפרה "לי לא נאחז איל בסבך עקדתי ואשחט אלהים לא שעה הוא צחק"
 

יוסי ר1

Active member
לשם איזון, וגם בלי קשר -

לכל מי שעדיין לא קרא את מכתבו של יוסלה רקובר בשיחה עם קונו. זהו מסמך מזעזע על רגעיו האחרונים של יהודי בגטו וארשה הנכבש בידי הנאצים, כשהוא עומד לקדם אםת פניהם בשארית רכושו עלי אדמות - שלשה בקבוקי בנזין. שנים הוא עומד להשליך עליהם כבקבוקי תבערה, ובשלישי יצית עצמו. תמציתו של המכתב הוא קריאת תיגר על הנסיון הנורא בו הוא (יוסלה) חושב שהא-ל מנסה אותנו - נסיון הסתרת הפנים. ושורתו התחתונה של רקובר, היא אמונתו המחוזקת בא-ל, למרות הניסיון הנורא. ישנו ויכוח בדבר האוטנטיות של המכתב, לצערי לא מצאתי קישור למכתב עצמו, רק לסיפור המנסה לפתור את תעלומת האוטנתיות שלו. כאדם מאמין, המסר של המכתב אמיתי עבורי, גם אם לא כתב אותו האיש החתום בו.
 

שרוֹן

New member
סיפור קורע לב

קראתי אותו בעבר בתרבות עברית. וזה לא מחסן.
 

גרי רשף

New member
נוגע ללב

כל אחד בתורו ילך ואיש אינו בן אלמוות, ואנחנו מנסים לא פעם להותיר כאן חותם או ציון שיעידו שפעם היינו. עשית את המעט שהיה לאיל ידך..
 
למעלה