לחיה, ליבי איתך...
השנה הראשונה היא הזויה. כזאת שבסופה אנחנו מבקשים מהילדים "נו, הבנו את הרעיון, את/ה כבר יכול/ה לחזור". כך זה היה אצלי, וכך אני שומעת מהרבה הורים. אבל אז בא ה"שוס". זה לא היה בצחוק. זה הכי אמיתי. אין חזרה משם. והנפילה היא כל כך חזקה, שממנה כבר אי אפשר להתאושש. רק להתרגל וללמוד לחיות עם המציאות. ליבי איתך, היום, מחר, ובכל יום שקשה במיוחד.