זה שלומדים את זה בבית ספר
לא עושה את זה בשום מקרה נכון (בד"כ ההיפך). ספרי ההיסטוריה בתיכון לוקים בשני חסרונות עקריים: 1. הם לא מעודכנים: המחקר המדעי ובכללו המחקר ההיסטורי משתנה כל הזמן עם גילויי מסמכים חדשים ועדיות חדשות אם בעבר מישהו זרק לאוויר את המספר 6 מיליון כציון המספר להרוגים היהודים בשואה, החוקרים סברו שהמספר האמיתי הוא בין 5 ל 6 מיליון, כיום לאחר פתיחת הגנזחים של רוסיה הסוביטית נהוג לחשוב שהמספר האמיתי קרוב יותר ל 7 מיליון (ויש אף הנקובים במספר 8 מיליון, אך כנראה לעולם לא נדע מספר אמיתי). 2. הם לא מציגים שיטת מחקר: אחד הדברים החשובים ביותר בעת כתיבת מחקר היסטורי המנסה לאמוד את מספר ההרוגים במלחמה, הוא לקבוע מי הוא הרוג במלחמה, כלומר, אם אדם מת במחלה בגטו האם ניתן להגדיר אותו כמי שנרצח על ידי הנאצים? (כמובן שניתן אבל צריך להחליט על כך ולהסביר למה), אם אזרח גרמני (או בריטי) שעירו הופצצה וראה את בני משפחתו נהרגים למול עיניו ולקה בהתקף לב (או התאבד אפילו) הוא חלל מלחמה או שמא מי שנהרג מסיבות טבעיות?, האם אזרח סיני שלקה במגפה ומת שנתיים אחרי המלחמה, הוא חלל מלחמה?, כל אלו שאלות לגטימיות (ממש כמו אלף שאלות אחרות), אולם כשלא יודעים מהי שיטת המחקר ומהם הקריטריונים קשה להתיחס למספרים עצמם. 3. ספרי הלימוד בהיסטוריה במדינת ישראל (כמו בכל מדינה אחרת כמעט) משקפים איזשהו נארטיב (סיפור) שרוצים להעביר לתלמיד, הנארטיב הוא זה שקובע על פי רוב באיזה מחקר משתמשים ואילו עובדות מציגים (ומאילו מתעלמים) במדינת ישראל סיפור השואה הוא סיפור מרכזי מערכת החינוך בארץ נוטה להדגיש את יחודיות השואה ולהדגיש את הסבל של היהודים דווקא. כמה מבין התלמידים בארץ יודעים שבאותה הזדמנות הייתה גם השמדה המונית של צוענים או שהומואים ולסביות אולצו ללבוש טלאי ורוד ונשלכו גם הם למחנות ריכוז והשמדה? או שהנשלחים הראשונים למחנות ההשמדה היו גרמנים חולים ולוקים בנפשם?, במצב כזה אין זה פלא שיש נטייה להדגיש את מספרם הרב של היהודים ולהמעיט במספר הלא יהודים שנהרגו. שלא לדבר על זה שיש נטייה (שאותי מאוד מעצבנת) להתעלם כמעט לגמרי ממיליוני ההרוגים במזרח אסיה ובהתעללות שעברו אזרחים סינים וקוראנים באותה מלחמה. אגב, למען הסר ספק, המספרים בד"כ מיצגים מחקרים אמיתים שנערכו בקפידה, השאלה היא איזה מחקר בוחרים להציג.
יהי זכרם ברוך, של כל הקורבנות באשר הם.
