../images/Emo16.gifאמא
לפני כ- חודשיים, שלושה, אמא שלי ובני הדודים שלה נסעו לסלובקיה לטקס הענקת פרס אומות העולם למשפחה של האיש שהציל אותם במלחמה. בתחילת המלחמה, אבא של אמא שלי נלקח ע"י הגרמנים למחנה עבודה, אז הוא עוד רק ידע שהוא אבא לשני בנים בגיל הטיפש עשרה, לא ידע על ההריון שהתחיל. אבא שלה לא חזר מעולם, והיא מעולם לא הכירה אותו והוא לא ידע על קיומה. לאחר הלידה, אמא שלה, שני אחיה ובני משפחה נוספים, עזבו וברחו ביערות סלובקיה. משפחה סלובקית של יערן לקחה אותם תחת חסותם, כאשר שני אחיה הגדולים מתחבאים בבונקר באדמה ביער ואמא שלי, התינוקת למעשה גדלה כאילו היא הבת של היערן- זה היה סיפור הכיסוי כשהגיעו גרמנים לביקתה וכאשר אחד מהם אף הושיב את אמא שלי על ברכיו. הם עלו לארץ כשהיא היתה בת 6. אמא שלי התלבטה בהתחלה האם לנסוע או לא, אם להוציא את הכסף הזה ואם לנסוע כשאני אחרי לידה. אמרתי לה חד משמעית, שללא המשפחה הזאת שהצילה אותם, לא היה היום את הנכד הזה להחזיק בידיים ולהנות ממנו, לא היינו אנחנו. לא משנה כמה אני רואה, שומעת - לא מצליחה לתפוס בתודעה שלי את גודל הזוועה, את חוסר הגבולות של הרוע האנושי. תקופה ארוכה קיווינו שיום אחד, אבא שלה, סבא שלי יצוץ. אבל כנראה שזה כבר לו יקרה.
יהי זכרם ברוך
